לי את שייכת

פרק 21- מחלת השכחה

-נקודת מבט קים-
"טוב יאללה קים לקום, ישנת מספיק!" מישהו צעק ומחא כפיים בחוזקה."
קמתי, עיניי היו מטושטשות מהשינה.
הבחור העיף מגופי את השמיכה.
שהתאוששתי מהשינה לא הבנתי מי זה.
"מי אתה? מה אתה רוצה? ואיפה אני לעזאזל." אמרתי בלחץ.
"מצחיק מאוד קים, קומי יש אוכל." הוא החזיק בידי.
"תעזוב אותי!!" צעקתי והעפתי את ידו ממני.
"מי אתה?"
"קים תפסיקי לשחק את עצמך!! לא הספיק לך מה שקרה ? או שאת רוצה עוד? אה? את רוצה עוד?"
הוא החל לנשק את צווארי.
"לך ממני, אני יתלונן למשטרה!!"
ברגע הזה הבחור הזה לא הבין כלום, הוא הסתכל עליי בבילבול.
"איך קוראים לך?" שאל.
"מה?"
"איך - קוראים - לך?" חזר על אותה שאלה באיטיות.
"אני.. אני לא זוכרת."
הוא הסתכל עליי בדאגה ומיד קם ויצא מהחדר.

הוא חזר עם עוד מישהו לאחר זמן קצר.
"קים זה ג'ורג' הוא רופא, והוא יבדוק אותך עכשיו טוב?"
"אתה יכול כבר להגיד לי מי אתה?"
"תתני לו לבדוק אותך ואז אני יגיד לך."
הרופא הסתכל על ליאם בבילבול.
"מה קרה לה?" לחש לבחור באוזן.
"היא איבדה את הזיכרון. נראה לי. תבדוק אותה תגיד לי עם זה באמת מה שקרה לה או שהיא משחקת את עצמה."
לאחר בדיקה של הרופא הוא פנה לבחור ואמר לו, "היא לקויה באמנזיה"
"שזה..?"
"זה מחלת שכחה."
"איך זה קרה לה?"
"היא כנראה עברה חוויה טראומטית וניסתה להדחיק את זה, אז המוח שלה עשה את זה במקומה."
"ואיך.. איך מטפלים בזה?"
"אין לזה טיפול."
"זה יעבור לה מתישהו?"
"חוששני שלא."
"טוב תודה אתה יכול ללכת."
"ליאם.."
"אמרתי שאתה יכול ללכת ג'ורג'."

"קים" הבחור אמר לי.
"למה אתה קורא לי ככה?"
"כי ככה קוראים לך."
"אני מכירה אותך?" שאלתי אותו.
"ברור שכן." הוא השיב לי וליטף את פניי עם ידו.
"איך קוראים לך?"
הוא גיחך והשיב:
"ליאם, קוראים לי ליאם. תקשיבי קימי, את חולה במחלה שנקראת אמנזיה. אמנזיה זה מחלת שחכה, בגלל זה את לא זוכרת אותי."
"מי אתה בשבילי?"
"אני חבר שלך. אנחנו זוג."
"אנחנו... זוג?"
"כן יפה שלי."
"ואיפה אנחנו עכשיו?"
"בבית שלנו, במיאמי."
ליאם המשיך וסיפר לי שההורים שלי מתו שהייתי בת 10 והעוזרת שהייתה להם גידלה אותי. הוא גם סיפר לי שאני כל החיים שלי גרתי בקליפורניה ושהוא בא לשם ממיאמי עם חברים שלו לשלושה חודשים.
שראינו אחת את השנייה התאהבנו, ואחד החברים שלו ניסה לאנוס אותי, ואז הוא הציל אותי. ושסיפרנו את זה לחברים האחרים שלנו הם לא האמינו, אז אני והוא החלטנו לעזוב למיאמי לקנות דירה ולחיות ביחד.

"ואוו אני עברתי את כל הדברים האלה?"
"כן. לצערי. אבל תמיד היה לך ויהיה לך אותי." אמר ליאם וקירב את ראשו לנשק אותי.
הרחקתי אותו.
"אני.. אני מצטערת אבל אני לא יכולה."
"מה את לא מאמינה לי?"
"לא! אני מאמינה לך ברור." שמתי את ידי הימנית על הלחי שלו. "אבל תן לי קצת לסדר דברים בראש. אוקיי? לא כל יום בא אלייך מישהו שאתה לא מכיר ואומר לך שהוא אהבת חייך."
"טוב. בואי נרד למטה יש אוכל."

אחריי שסיימנו לאכול אני וליאם ראינו סרט.
"מה זה הסרט הזה?" שאלתי.
"זה על בחור שהיה מאוהב במישהי והוא חטף אותה."
"חטף אותה? למה הוא חטף אותה?"
"כי הוא היה מאוהב בה." ליאם הסתכל עליי בזמן שאני מסתכלת לסרט. "והוא רצה אותה רק לעצמו."
"ואוו, הבחור הזה חולה נפש, הוא לא בסדר בראש. אתה מאוהב במישהי אז אתה חוטף אותה?! ממש מטומטם."
"הוא לא מטומטם!!" צעק ליאם ואני הסתכלתי עליו בפחד. "סליחה.." אמר והרגיע את טונו. "הוא לא מטומטם הוא מאוהב בה, והוא יודע שיהיה לה חיים יותר טובים איתו."

הסרט נמשך ואני נרדמתי על כתפו של ליאם, הוא סחב אותי למיטה וכיסה אותי בשמיכה.
הוא בא ללכת אך תפסתי את ידו.
"אל תלך." אמרתי בלחש "תישאר פה."
לקחתי את ידו ושמתי אותה סביב הבטן שלי, כך שהוא מחבק אותי מאחורה.
"אני אוהב אותך." לחש באוזני.
אני חייכתי ונרדמתי.