לי את שייכת

פרק 11- מיאמי

"למה עקבתם אחריי לפה? אה?" ליאם שאל.
"הרגשתי שיש בך משהו מסריח, או.. ותראה, צדקתי." אמילי השיבה לו.
הוא שוב החל לצחוק, "את לא יודעת איזה טעות את עושה שאת מדברת אליי ככה אמילי. אני מציע לך לסתום עכשיו לפני שזה ייגמר לא טוב."
אמילי גיכחה. "ועם לא בא לי?? מה תעשה תהרוג אותי?"
גם הוא גיכך ובמהירות הוא הוציא אקדח מכיסו וכיוון אותו לראשה.
"נסי אותי" אמר ופרצופו הפך לרציני.
אמילי הייתה בשוק, היא ישר השתתקה.
היה קשה לי לדבר איתו אך אזרתי אומץ.

ישר החלפתי מקומות ביני לבין אמילי.
"אל תיגע בה" לחשתי. "אתה רוצה אתה יכול להרוג אותי, אבל אל תעז לגעת בה."
"אוי קימי שלי, נראה לך שאני יפגע בך?"
שאל וליטף את שיערי עם אקדחו.
"אני כבר לא יודעת מה לחשוב." לחשתי לו ורעדתי מהאקדח שנמצא קרוב לפניי.
"תני לי לענות במקומך, בחיים לא!!"
"מ.. מתי הס.. הספקת לעשות את כ.. כל זה? למה עשית את כל זה? מה יש לך ממני? דין וריי יודעים על כל זה????"
"וואוו לאט לאט בייב, כמה שאלות.
בואי נעשה דבר כזה, אם את לא רוצה שהחברה שלך תמות, בואי איתי ואני יענה לך על מה שאת רוצה."

"מה? ממש לא!!" אמילי התפרצה פתאום.
"קים זה לא בא בחשבון, את לא הולכת עם הפסיכופת הזה."
"את מעדיפה למות אמילי?" אמר וכיוון אליה את האקדח.
"מאשר שהיא תלך איתך... כן." לחשה.
"טוב, את ביקשת את זה."
הוא בא ללחוץ על ההדק.
"עצור!!!!!" צעקתי. אנ.. אני יבוא איתך רק תעזוב אותה, תיתן לה ללכת."
"זה מה שחשבתי" השיב לי.
הוא התקשר למישהו שיאסוף את אמילי לביתה, לאחר זמן קצר ג'יפ שחור הגיע.
ליאם שם לאמילי כיסוי על העיניים הכניס לג'יפ והנהג החל לנסוע.

"מה אתה רוצה ממני?"
"אני לא יכול יותר"
"מה? מה אתה לא יכול יותר?"
"אני קם בבוקר ואני חושב עלייך! אני אוכל אני חושב עלייך! אני הולך לישון אני חושב עלייך! אני לא מפסיק לחשוב עלייך!! את מטריפה אותי!!!" אמר והתנשם בכבידות.
התחלתי להילחץ, הוא הפחיד אותי.
הלכתי אחורנית מהפחד והוא התקדם לעברי.
בזווית של העין ראיתי בול עץ, במהירות הרמתי אותו והרבצתי לו עם זה.
לא חשבתי, ישר התחלתי לרוץ.
"קימי את יודעת שאת לא תוכלי לברוח ממני נכון?" שמעתי אותו צועק והוא קם כבר על רגליו.
הוא רץ במהירות אחריי הגברתי את קצב המהירות, אך זה לא עזר הוא רץ יותר מהר ממני.
הוא תפס אותי בזרועי ומשך אותי לחזור.
"עשית טעות, קים."

ליאם הביא אותי למין מרתף כזה הושיב אותי על כיסא והחל לקשור את ידיי.
"ליאם די, די בבקשה תפסיק את הטירוף הזה כבר!!" צעקתי.
"סתמי" ציווה עליי.
איי אתה מכאיב לי דיי!!" צעקתי תוך כדי שהוא קושר את ידיי לכיסא.
"זה כלום לעומת מה שאני עומד לעשות לך." אמר.
עיניי נפתחו ולא הצלחתי להוציא מפי שום מילה.
כשסיים לקשור את ידי, קשר את פי במטפחת קירב את פיו לאוזניי ולחש לי..
"זהו את שלי עכשיו, את שייכת רק לי."

דמעה החלה לזלוג על פניי.
"אל תבכי. תאמיני לי שמעכשיו הכל יהיה בסדר." אמר וניגב את פניי עם האגודל שלו.
הוא נתן לי נשיקה בלחי, ותחושת גועל עלתה בי.
"אני מצטער אם הכאבתי לך פשוט את יודעת... לא נעים לקבל בול עץ בפנים." אמר בציניות וצחק.
הוא הוריד לי את המטפחת מהפה.
"אתה יכול לשחרר אותי מהכיסא הזה?" שאלתי ברעד.
"מצטער קימי אני לא יכול לשחרר אותך עד שאני יהיה בטוח שלא יקרו עוד מקרים כאלה"
"אז מה? פשוט תשאיר אותי קשורה לכיסא הזה כל הזמן?"
"עד שהמטוס יהיה מוכן, כן." השיב לי.
"מטוס?" שאלתי ומבט מופתע נהיה על פניי.
"אה לא סיפרתי לך את החלק הזה? אנחנו טסים למיאמי."

"מה.. מה טסים למיאמי??" שאלתי.
"איך אתה יכול להחליט דבר כזה?!" קולי התחיל לעלות.
"מה עם כל החברים שלנו?! עם אבא שלי?! עם אמיליה אתה לא חושב שהיא תשאל איפה אני כל הזמן הזה?! למה אתה חושב שאתה יכול להחליט דבר כזה??"
"החברים שלנו," אמר בקול ציני. "לא מעניינים אותי. ולאמיליה, טוב את תעשי לה שיחה קטנה ותספרי לה שיצאת לחופשה."
"אם אתה חושב שלא ימצאו אותנו, אתה ממש טועה."
הוא התחיל לצחוק.
"טוב קים, תנסי לנוח עומד להיות לך יום ארוך. אמר וסגר את דלת המרתף.

התעוררתי מפתיחת הדלת של ליאם.
הוא שחרר את ידי ורגליי.
"קומי הולכים." אמר לי.
"מ.. ה מה השעה?"
"2 בלילה, אני רואה שהיית עייפה."
הוא תפס בידיי והוביל אותי למאחוריי המרתף.
היה שם שטח של דשא ענקי, ועליו מטוס.
התקדמנו לעבר המטוס וליאם החזיק חזק בידיי בישביל שלא אברח.
"ליאם בבקשה תפסיק, אל תעשה את זה, תשחרר אותי." אמרתי תוך כדי שאני מנסה להשתחרר מידו.
"אני לא יכול קים. אני חייב אותך איתי." אמר ומשך אותי גם כן.
פחד לא מוסבר עלה בי.
עלינו על המטוס והתיישבנו על כיסאות ענקיים.
ליאם הסתכל בעיניי ואמר,
"אני אוהב אותך."
הסטתי את מבטי לחלון ושתקתי.