איש הפח

מקוללת

פריב

התחבאתי מאחורי הפלינקט כאשר קרינט מצא אותי.
רגלי האחת חופרת בקרקע את הגומה הקטנה, בעוד אני מגלגלת את הזרע בין אצבעות רגלי השניה.

פחדתי, לא ידעתי מה הוא יחשוב.
פעם כשהוא היה קטן, יכולתי לראות ישר על מה הוא חושב.
אבל הוא השתנה, הוא עבר את הטקס, הוא גדל ואני כבר מתקשה לקרוא אותו.
ועכשיו הוא השאמאן שלנו, איני יודעת איך הוא יגיב לדבר שהאל תלה על צווארי.

מאז שהאל עזב במרכבתו, ניגשו אלי פרמלים רבים, רוצים לגעת בי, או בדבר שעלי.
בירכו אותי על כך שנבחרתי להיות קדושה, שאני נושאת את סימן האלים,
רובם עשו את זה בתדר של השתתפות בצער.
אבל היו כמה טיפשים ששידרו בתדר של קנאה, לא מבינים את הכאב שהעול הזה מטיל על כתפיי.

אבל זה לא תפקידם או תפקידי להבין את רצון האלים, זה תפקידו של השאמאן שהלך כעת לכיווני, אצבעות רגליו מאוגרפות כיאה למעמדו.
הוא התנדנד בהליכתו, ונראה היה שהוא עוד לא התרגל להליכה מכובדת זו.

נעמדתי במקומי ברגלים פרושות, ופרשתי את אנטנותיי לכל אורכן, בעודי משפילה אותן, במחווה של הכנעה.
"חיפשתי אותך" שידר בתדר של רצינות וכובד ראש.

"הבחנתי בכך" עניתי.

קרינט התקרב, "רציתי לראות את סימן האלים שסביב צווארך".

חששתי קצת לתת לקרינט לגעת בי, בייחוד שאיני יודעת מה הוא חושב על הסימן הזה.
היססתי טיפה יותר מהראוי בפני השאמאן, ראיתי זאת בעיניו.

"בסדר" השבתי.

קרינט התקרב והחל ממשש את הטבעת, מחליק עליה את ידיו, בעודו מלמל בתדר שנועד לתפילות.

המתנתי מספר לובים, מניחה לשאמאן לבצע את שמוטל עליו, אך לאחר מכן ההמתנה הפכה קשה מנשוא.

"אם מצאת דרך להוריד את זה ממני אשמח" אמרתי בתדר צונן.

קרינט נרתע ממני כאילו נעקץ.

"אמנם נבחרת, וסומנת בסימן האלים, אבל זה לא נותן לך רשות לפזר דיבורי כפירה.
את קודשת על ידי האלים, אבל גם על קדושים לשמור על לשונם, או שיאבדו חיבת האלים."

זה הייתה הטפה מתישה.
נכנעתי לעייפותי והתיישבתי, מניחה לזרע הצלוציבר הטמון תחת ידי להיחשף.
הרהבתי עוז והוספתי בתדר של רטינה "אני אפילו לא יודעת למה הוא בחר בי, למה דווקא בי? מכל הפרמלים בעולם?"

"ענווה היא הדרך הנכונה." אמר קרינט, מתעלם לחלוטין מהתדר בו שודרו דברי.

"אף אחד, מלבד האלים עצמם לא יודע מדוע נבחרת.
ואנחנו נדע רק כאשר האלים יחליטו לחלוק זאת עמנו."

הוא נעץ מבט תוהה בזרע שגלגלתי באצבעותיי, ולאחר מכן הביט אל עבר העץ הקודם שלי, השרוף.

נראה היה כי הוא מבין לפתע את המשמעות השניה שבדברי.

"לא תמיד הבחירות של האלים נראות לנו נכונות או מוצדקות", הוא שידר אלי בתדר של רכות.

"אבל חשוב לזכור שיש להם מטרה שאיננו יכולים לראות, ושבסופו של דבר איננו יכולים להתנגד למעשיהם."

השפלתי את מבטי, מקווה שקרינט לא יראה את המחשבה שעברה במוחי לגבי נקמה באלים.

נראה היה שהוא לא הבחין בזה, ופירש את התנהגותי כהכנעה בפני האלים ובחירתם.

הוא הסתובב והחל חוזר לכיוון הפלינקט,

משאיר אותי לבד.

לבד עם הטבעת שסביב צווארי, ועם הרבה מאוד מחשבות.

המשכתי לחפור את הגומה בקרקע וטמנתי בה את זרע הצלוציבר.

ולאחר מכן כיסיתי את הגומה באדמה והשקתי במים מקערת העץ שהבאתי לצורך זה.

הבטתי באדמה הרטובה שמתחת לידי, זה תמיד מתחיל ככה, כל דבר, בלי סימן כמעט שמשהו קיים פה.

ועכשיו פשוט צריך לתת לזמן לעשות את שלו.

ניערתי את העפר מאצבעותיי, אזרתי קצת אומץ ופניתי לחזור לכפר.

כשנכנסתי מיד ניגשו אלי מספר פרמלים, רוצים לגעת בטבעת, ולקבל ברכה ממני.
לא הסכמתי לברך אותם, אני לא קדושה, אני מקוללת.
שתקתי בעודם נוגעים בטבעת ומתפללים אל האלים.

נותנת לזמן לעשות את שלו.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

נתקלתי בקצת בעיות בכתיבת פרק זה...

אני מקווה שהוא יצא פחות מאולץ מאיך שהוא מרגיש לי.

העליתי אותו כרגע כדי להמשיך בסיפור בלי קטיעה.

אשמח להערות והארות בנושא בתקווה לשפר את הפרק הזה בהמשך.

תודה רבה