איש הפח

האלים חוזרים

פריב

האלים שוב חוזרים.
זה בטח נשמע מטורף, הרי הם עזבו מזמן, לבלי שוב.
אבל אני ראיתי אותם...
או יותר נכון את אחד מהם.
הוא ירד במרכבה של אש מהשמים, כולה לוהטת ולוהבת שהיא מתקרבת לקרקע.
בדיוק פניתי לשולי הכפר כדי לשחק בפינה האהובה עלי כשהיא נחתה מולי.
מכל המקומות שבעולם, הם היו חייבים לנחות בפינה האהובה עלי, חורכים את הקרקע לבלי היכר.
כל כך חסר התחשבות מצידם, הרי אני אף פעם לא נרדמת בתפילות לכבודם, שלא כמו שאר הילדים.
עמדתי המומה בעוד שאר הכפר מתכנס סביבי, אפילו לונט, השאמאן הזקן שלנו, הגיח מה-פלינקט בריצה כששמע שהאלים חוזרים.
דלת נפתחה בצד המרכבה ו'הוא' יצא מתוכה.
התנשפתי בתדהמה, הוא לא היה דומה לאלים שלונט סיפר עליהם.

אפילו הפסל במרכז הכפר כלל לא דמה לו.

היו לו 2 זרועות אחוריות עליהן הוא עמד ועוד 2 קדמיות שנחו לצידי גופו, כל הגפיים נראות נפוחות, כאילו היו ממולאות באוויר.

והראש...
הראש היה החלק המוזר, כולו עגול ולבן , ללא כל סימנים חיצוניים מלבד עיגול כסוף במרכזו.
הנחתי שדרכו הוא מסתכל בעולם.

הוא עמד שם והסתכל עלינו, ראשו מסתובב מצד לצד.
לפתע קלטתי תנועה בזווית העין, לונט הזקן זינק על האל החדש, כנראה כדי להיות הראשון שיגע בו, להיות קדוש, ואולי, הוא רצה להרוג אותו, שנוכל להישאר עם האלים הישנים שלנו.

איזה רעיון טיפשי, הוא תמיד אמר שאי אפשר להרוג את האלים.

לונט הגיע למרחק לא קטן מהאל החדש, כשקרן אור חזקה יצאה מהרגל הקדמית של אותו האל ופגעה בחזהו, בדיוק בין שני הלבבות.
לונט התנדנד על מקומו המום, ואז קרס לרצפה, מעלה עננת עפר קלה סביבו.

אבן עפה בקשת מעל ראשי, האל לא נע כלל.
כנראה גפל, אשתו של לונט זרקה אותה, ואולי קרינט, העוזר שלו.

האבן התקרבה עד למרחק של 15 קליקים מראשו של האל והתפוררה לאבק.

חלק הקהל סביבי החל משתטח בעפר, כל אחד מרכין את ראשו ואנטנותיו בהכנעה בפני האל החדש.
נראים באופן מגוחך כמו גופתו של לונט.

האל אפילו לא הסב את תשומת ליבו למתרחש, הוא הרים את גופתו של לונט ונכנס למרכבה, הדלת נסגרת מאחוריו.
נשארתי להסתכל גם כשהמרכבה ניצתה שוב באש האלים החזקה, ועלתה מעלה מעלה בשמים, עד שאורה הבוהק נבלע באור השמש הכחולה.
התקרבתי למקום הנחיתה בחשש, מפחדת שאולי המקום קדוש, אבל הייתי חייבת לבדוק.
לא אקבל אלים שכאלו! חשבתי לעצמי, מביטה בעץ הצלוציבר שגידלתי, שנשרף על ידי המרכבה של האל.