איש הפח

ניצן

פריב

החזקתי את הקערה ברגלי, ושפכתי ממני מים בנדיבות על העפר שלרגלי.

הבטתי בהם מחלחלים בעדינות אל תוך הקרקע, נעלמים, ומשאירים אחריהם רק קרקע רטובה.

ומחשבות החלו חולפות בראשי.
גם אני אהיה ככה? יום אחד אמות משאירה אחרי רק זיכרונות אצל אנשים סביבי.
וגם הזיכרונות האלו ייעלמו יום אחד, הבנתי, מביטה בקרקע שהתייבשה לאיטה.

כאילו מעולם לא נשפכו שם מים.

אבל זה לא באמת ככה, המים האלה אומנם נעלמו עכשיו, וזה נראה כאילו לא נשאר להם זכר בקרקע.

אבל עוד כמה זמן ארבעה - חמישה קווטים יציץ מהקרקע ניצן קטן, והוא יגדל לאיטו ויהפוך לעץ חסון.

(בתנאי שהפעם לא ישרפו לי אותו...)

כך גם הזיכרונות עלי, הם ייעלמו, כאילו לא היו מעולם, אבל משהו ממני יישאר, כל עוד יש זרעים בעולם, כל עוד יש פרמלים בעולם.
נעתי במקומי בחוסר נוחות, דבריו האחרונים של האל עדיין מהדהדים בין אנטנותיי.
כדי להצדיק את קיומכם, הוא אמר.

ומה יקרה אם נתנגד?!.

אני מתקשה להאמין שקרינט יתמרד לאל, ויש לו מספיק כוח כדי לגרור אחריו את כל הכפר.
ובכל זאת, אם היינו מתמרדים, האל היה מוחק את כל הפרמלים?.
כאילו לא היינו מעולם?, כאילו לא היו זרעים?.
וכל זה רק בגלל שלא קיימנו את גחמות רצונו?.

קול פסיעות נשמע מצידו השני של הפלינקט.

התכווצתי במקומי מקווה שהפרמל, יהיה אשר יהיה, לא ראה אותי במחבואי.

רק קרינט ידע איפה אני מתחבאת ואיפה שתלתי את עץ הצלוציבר החדש שלי.

וזה כבר פרמל אחד יותר מדי.

מאז הביקור האחרון של האל בקושי היה לי רגע לעצמי.

כל הכפר ניגש אלי, מהזקנים ביותר, ועד לילדים שאך זה למדו לזקוף את האנטנות שלהם.

לכל אחד בקשה משלו.

הזקנים בדרך כלל ביקשו שהאבן שלהם תהיה מבריקה וחלקה.

הצעירים ביקשו שעץ הצלוציבר שלהם יהיה הגדול ביותר, או שיבריא ממחלה שפגעה בו.

לחלקם אפילו היה האומץ לגשת אלי באנטנות זקופות, ללא טיפת רגישות לאור מה שקרה לעץ הצלוציבר שלי.

אני בכלל לא יודעת אם הוא יוכל לעזור לעצים שלהם, עד עכשיו ראיתי אותו רק שורף אחד.

וזה לא מה שהייתי מאחלת לעץ של אף אחד.

ניסיתי לסרב לכל מי שניגש אלי בבקשות, לא רציתי לדבר שוב עם האל, או לראות אותו בכלל.

הייתי מעדיפה שהוא יבחר בקרינט להיות הנביא שלו, הוא יותר מתאים לתפקיד, וגם נראה שהוא מעוניין בו.