איש הפח

אבנים

סיימתי לספר לקרינט על הפגישה, אנטנותיי ארוכות ואדומות מבושה.
בכל זאת, זה לא משהו שמדברים עליו עם אח שלך בדרך כלל.

קרינט ישב למולי על הדשא, עיניו מהורהרות ונראה היה שהוא חושב על מטרת הביקור האחרון של האלים.
ניצלתי את השתיקה שהשתררה ומיהרתי להימלט מהמקום, חיכיתי לקריאה של קרינט שתחזיר אותי.
הוא לא קרא לי חזרה, העפתי מבט לאחור בעודי מגבירה את ריצתי, נראה היה שקרינט אפילו לא הבחין שהסתלקתי.

חמקתי אל בין העצים מחביאה את עצמי מקרינט ומכל שאר הפרמלים.
נכנסתי אל היער, הולכת ללא כל מטרה עד שהגעתי אל הנחל. 

עליתי במעלה הנחל עד שנעצרתי במעין נקיק קטן, הנחל נהפך למפל קטן שבריכה גדולה הצטברה למרגלותיו.

התיישבתי לי על שולי הבריכה הצרים, נוטלת אבנים קטנות בכף רגלי ומשליכה אותם אל המים, מביטה באדוות שמתפשטות אט אט על פני הבריכה.
נראה שזה המקום היחיד שאני יכולה להיות בו לבד בשקט ולחשוב, אפילו המחבוא שלי מאחורי הפלינקט התגלה בסוף על ידי פרמל קטן וחטטן.

הסטתי את מבטי הצידה לחפש עוד אבן קטנה שאוכל לזרוק, והבחנתי בצל שנפל על האדמה לידי.

הרמתי את מבטי בבהלה, למזלי זה היה פרמל ולא פבלוט, או יצור טורף אחר.
למרות העפעף הפנימי, שמיד עלה לכסות את עיניי מבוהק השמש הכחולה, לקח לי כמעט לוב שלם לזהות את הפרמל.

זאת הייתה ראל, חברתי הטובה.

או לפחות. מי שהייתה חברתי לפני הסיפור עם אלעד, לאחריו לא יצא לי לדבר איתה.
למעשה, לא רציתי לדבר איתה גם עכשיו, גם לא עם כל פרמל אחר.

החזרתי את מבטי לרצפה, תרה אחר אבנים נוספות שאוכל לזרוק.
ראל נשארה לעמוד לידי בשתיקה, התעלמתי ממנה והמשכתי להשליך אבן אחר אבן למרכז הבריכה.

"נביאה, את בסדר?"

"לא!", עניתי מניחה לקולי לעלות לתדר גבוה וכועס, "אל תתחילי גם את עם השטות הזאת של נביאה, ראל, אני פריב, אותה פריב שהייתי תמיד.
עכשיו את מוכנה לשבת?, רק שנינו פה ואין שום טעם בשמירה על מעמד וכבוד שאני בכלל לא רוצה.
ושלא תעזי ל-".

"כן, נביאה" ענתה במהירות ראל, משתמשת בתדר של שעשוע, לפני שהספקתי לאסור עליה.
היא התיישבה על ידי, רגליה האחוריות משתלשלות אל תוך המים, מניחה את קערת העץ שנשאה על ידה.
חבטתי ברגלה, והיא שתקה והשליכה גם אבן למים, מקפיצה אותה פעמיים.

ישבנו בשתיקה זו לצד זו, השתיקה שבנינו מדברת יותר ממילים.

ולפתע, בלי כל התראה, זה פשוט נפלט לי בתדר שהתנדנד ונע בין בכי לתסכול, "הוא נגע לי בזנב".

ראל הסתובבה אלי בתדהמה, רגלה הקדמית ממשיכה את התנופה, והאבן שתכננה להעיף למים, עפה בחוזקה ונבלעת במפל ברסס מים.

"מה?!, מי?".

"האל", עניתי, מנסה, ללא הצלחה, לשלוח את דברי בתדר אחיד.

ראל שלחה את רגליה וחיבקה אותה, מאמצת אותי אל חיקה.
נשענתי עליה ובכיתי דמעותי נספגות בפרוותה, צובעות אותה בשחור.
איני יודעת כמה זמן בכיתי, אך לבסוף נרגעתי והרמתי את מבטי אליה.

ראל הביטה בי, וללא מילים כרכה את האנטנה שלה בשלי, מעבירה לי באופן הזה, תדרים שרק אני יכולה לקלוט, תדרים של רגש, ללא מילים.

ישבתי כך עוד כמה לובים, סופגת אל קרבי את אהבתה אלי.

לבסוף התנתקתי ממנה, זה טוב לדעת שראל עדיין חברה שלי, למרות המעמד שקיבלתי שמנתק אותי משאר הפרמלים.

"נכון", אמרתי לה מתכוונת לכל מה שחלף בנינו בלא מילים, למעשה, מה שלא ניתן לבטא במילים.

"אבל מה עם החוק?!, אני לעולם לא אוכל לעבור את הטקס, אפילו לא עם עץ הצלוציבר החדש ששתלתי".

"מה? אבל החוק לא יכול תקף לגביך - זה היה בניגוד לרצונך!"

"זו בדיוק הנקודה!" עניתי בתדר כועס, משליכה אבנים בחוזקה אל תוך המים.
הכל בניגוד לרצוני, השריפה של העץ שלי, להפוך אותי לנביאה, ועכשיו גם למנוע ממני את האפשרות לעבור את הטקס.
לעולם לא אוכל להיות פרמלית בוגרת!"

הבטתי בראל, היא ישבה מכווצת כולה, עד שהיה נדמה שהאבנים שזרקתי למים בכעס פגעו בה.
נזכרתי בעץ שלה, שאחרי שגדל והגיע לגובה השווה לשל פרמל זקוף, מת ממחלה.

"אני מצטערת", אמרתי "זה לא הוגן מצידי להוציא את זה עלייך".

"זה בסדר, את היית צריכה לפרוק את זה".

שתיקה השתררה בנינו, שתיקה של הבנה.

"חושבת שתצליחי להקפיץ יותר משלוש פעמים?", שאלה ראל, אבן אחוזה ברגלה וחיוך על פניה.

שמחתי על ניסיונה להסיח את דעתי.

"לא, אני חושבת שהגיע הזמן לחזור לכפר".

"את בטוחה?"

"כן", הבטחתי לראל, "אבל קודם יש משהו שאני צריכה לעשות.
אני יכולה את הקערה הזאת?"

ראל הנהנה באנטנותיה, לקחתי את הקערה ומילאתי אותה מים במפל שבקצה הנקיק.
איזנתי אותה בעזרת רגל אחת בעודי הולכת, משאירה את ראל לבדה על שפת הבריכה.

כשהגעתי לכפר עברתי חרש בין העצים עד שהגעתי אל מאחורי הפלינקט.

ושם ראיתי את זה, עלה קטנטן התחיל לצמוח.

אותו עלה קטן שיהפוך בסופו של דבר לעץ, עץ הצלוציבר שלי.

"גם אם אני לא הולכת לעבור את הטקס בעזרתך, עץ קטן, אתה הולך לגדול".

לחשתי לו בעדינות בעודי משקה אותו לאט לאט מהקערה, שסיימתי את המים בקערה הנחתי לידו אבן קטנה, חלקה ועגולה שלקחתי איתי מהבריכה.

אבן שתזכיר לי תמיד.

קול שאגה החריד אותי, זה האל?!, הוא כבר חזר?

ייתכן, איני יודעת כמה זמן שקעתי במחשבות על יד הבריכה לפני שראל הגיעה.
השאגה נפסקה באותה הפתאומיות בה היא החלה, הבטתי סביבי מחפשת את מקורה.

על אחד העצים הסמוכים אלי ישבה רוחלית קטנה, הבטתי בציפור הקטנה בעודה עפה על פני אל עבר השקיעה.
תמיד אהבתי את הציפורים הקטנות האלו, למרות השאגות המפחידות שלהן, אומרים שהן מביאות מזל טוב.

הבטתי לעבר השקיעה עוד כמה רגעים, האם יכול להיות לי בכלל עוד מזל טוב?.

קול פסיעות נשמע סביבי ולאחריה צעקה שגרמה למספר פרמלים להתקרב לכיווני.

וואו!, אני ממש שונאת את הפרמל הקטן והחטטן הזה.


~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

טוב זה לקח קצת זמן.

זה היה פרק קשה לכתיבה ואני מקווה שהוא יצא מוצלח ושתאהבו אותו
 

:)