איש הפח

הפתעות

אלעד

אריק חיכה לי מחוץ למנעל האוויר.
זה פשוט מדהים איך הוא יכול לתפקד בלי לישון.
לא פחות מדהים שמה שמחזיק אותו ער זה השקצים האלו, הפרמלים.
"אריק, נראה לי שגיליתי משהו בשבילך."

חיכיתי קצת, והמתנתי לראות את ניצוץ העניין שיפרח בעיניו.
תמיד אהבתי דרמות.

הוא בלע את הפיתיון במהירות האופיינית.

"מה גילית?" שאל, "גם אני גיליתי משהו" הוסיף בחיוך.

זה לא יעבוד לו, אותי הפרמלים האלו לא מעניינים.

"פרמלים" אמרתי בחיוך משועשע.

"מה אמרת עכשיו?"

"היצורים האלו קוראים לעצמם פרמלים"

"פרמלים" אמר וגירד בסטנרו המגולח, "זה מעניין כדאי שאתייק את זה במהירות במסמכים של הכוכב."

אריק פנה ללכת לכיוון המחשב המרכזי.
נאנחתי, אולי זה כן הצליח לו, אבל ממש טיפה.

"רגע, מה אתה גילית?"

אריק הביט בי ואמר "בוא ותראה בעצמך"

ואני נשבע שראיתי אותו מבליע חיוך.
טוב אחת אפס לטובתו, עקבתי אחריו.

הלכנו במסדרון לכיוון המחשב המרכזי של הספינה, ברגע האחרון אריק סטה לכניסה משמאל.

נעצרתי.

"אני חייב להיכנס לשם גם?"

"תפסיק להיות בכיין, זה בסך הכל חייזר מת, סליחה, פרמל מת"

נאנחתי ונכנסתי אחריו לחדר הניתוחים.

"אתה יודע, מעולם לא הבנתי איך אתה יכול להיות כזה חסר הלב, ובכל זאת להיות כל כך רגיש למראה של איברים פנימיים" הקניט אותי אריק.

"זה מרגיש לי פשוט לא בסדר, הדברים האלה אמורים להישאר בפנים."

השיחה הזאת בהחלט לא מתגלגלת לאיפה שאני רוצה.

"טוב אז מה גילית?", שאלתי מחזיר את השיחה לנתיב הרצוי.

"רק שניה" אמר אריק.

הוא הלביש את כפפת המנתחים שבידו על המתקן המוזר שהונח בפינת שולחן העבודה.
אלו היו שני ווים, בעלי ראש שטוח, שנועדו להחזיק את הכפפה בזמן שהוא משחיל את ידו פנימה.
ואחר כך בתמרון עדין לאחור הוא יכול להוציא את ידו שהיא עטופה בכפפה.
הדבר מסורבל, ולוקח הרבה זמן, אבל לפחות נותן לאריק את האפשרות לבצע את הפעולה לבד.

במסע הראשון שלנו הצעתי לאריק שאלביש לו את הכפפה על היד.
אריק נעץ בי מבט שאני לא יכול לשכוח עד היום, וסירב. 

מאז לא הצעתי שוב.

המתנתי בסבלנות בעוד אריק לובש את הכפפה.
אריק סיים ופנה לעבר הגופה.