איש הפח

העונש

פריב

שיחקתי עם אצבעות רגלי הקדמית בזרעי הצלוציבר העגולים והחלקים, שנחו בקערת עץ שהחזקתי ברגלי האחוריות.
מרימה זרע זרע, ומניחה להם להתגלגל לאורך מסלול העפר שחרצתי באצבעותי, עד לגומה שחפרתי בסוף.
חשבתי איפה אשתול אותם, חזרה בפינה האהובה עלי, על יד העץ השרוף שלי?, או שאולי עדיף לבחור מקום אחר, אולי מאחורי הפלינקט, יש שם די אור שמש...
בעודי שוקלת את האופציות החריד רעש חזק את האוויר, מרטיט את אנטנותיי.
כיווצתי אותן במהירות, כדי לעמעם את הרעש הנורא, ונשאתי את עיני לכיוון מקור הרעש.
זה בא מהשמים מתגבר מרגע לרגע, הרמתי את העפעף הפנימי של העין שלי, כדי להגן עליה מאור השמש החזק, והבטתי מעלה לשמים.
בהתחלה לא ראיתי כלום, אך לאחר רגע עיני אישרו את שחשבתי, זו מרכבת האש של האלים, הם יורדים אלינו שוב.
זינקתי על רגלי, שולחת, בלי כוונה, את הקערה מלאת הזרעים להתגלגל בשביל המאובק, מפזרת את הזרעים לכל עבר.
זה לא חשוב כרגע, יש לי מספיק זרעים בגומה.
עכשיו אני רוצה לראות שוב את האל השנוא הזה, אולי אפילו אצליח להתקרב ולהרוג אותו, או לפגוע לו במרכבה.
העיקר לנקום בו! באותו אחד שבא ועושה דבר כל כך רע כמו לשרוף לאחר את עץ הצלוציבר שלו!
אם הייתה לו סיבה, זה היה פשע.

אבל בלי סיבה... זה לא פשע, זה, זה, לא מצאתי מילה שתוכל להגדיר את זה אפילו.

בחילה עלתה בי רק לעצם המחשבה על המעשה.

נעצרתי בשולי הקהל שכבר נוצר סביב המרכבה, שנחתה, כמובן, באותו המקום, ישר על שרידיו העשנים של עץ הצלוציבר שלי.
שלחתי קללה קטנה בתדר קטן של חוסר שביעות רצון.
מספר פרמלים בוגרים נפנו אלי ונזפו בי, הנמכתי את האנטנות שלי בחוסר כבוד, והתעלמתי מהם.
נדחקתי בקהל הסובב את המרכבה, מנצלת את מימדי גופי הקטן כדי להידחק בין, ומתחת לקהל.
דלת המרכבה נפתחה בדיוק כאשר הגעתי אל השורה הראשונה.

ומצאתי את עצמי עומדת שוב מול אותו האל.

הרגשתי שזה אותו האל, למרות שלא ראיתי דרך לדעת שזה אכן הוא, ולא אל אחר.
נעצתי בו מבט חודר, ושקלתי איפה הכי כדאי לתקוף אותו.
הייתי שקועה כל כך במחשבותיי שלא שמתי לב שהוא עשה צעד קטן, לעברי.
קהל הפרמלים סביבי מיהר לקחת צעד אחורה, ורק אני נשארתי על מקומי בחוסר תשומת לב.
האל כנראה ראה בזה סימן כלשהו, ונעמד מולי, לא זזתי, עכשיו הוא ממש קרוב, במרחק קליק אחד, אני יכולה להרוג אותו, או לפחות לנסות.

אני... פחדתי.

לא העזתי לתקוף את האל, הוא יכול לשלוח אור שהורג מהאצבעות, או לפרק סלעים ממרחק 20 קליקים בלי לזוז, איך אני אוכל להרוג אותו?!, הוא יהרוג אותי.
הנחתי לאנטנותיי להזדקף למלוא גובהן בבושה.
"קלאנק!"
חיפשתי את מקור הרעש בבהלה, והתמקדתי באל שמולי, כמעט שכחתי אותו בבושתי.
ידיו היו פשוטות מסביב לראשי, והוא לאט לאט הרחיק אותם.
הרגשתי משיכה מוזרה בצווארי, שלחתי את רגלי הקדמית לגרד שם, אבל היא לא הגיעה לפרווה.
במקום זאת היא נתקלה במשהו חלק, עגול, שהיה כרוך סביב צווארי.

מה זה?, מיששתי בבהלה סביב צווארי לראות אם אפשר להוריד את זה, לא מצאתי פתח.
זה היה כרוך סביב צווארי בצורה משולמת, כאילו נולדתי איתו.
האם זה עוד אחד מעונשיו של האל?, מדוע הוא שוב מעניש אותי?.
זה בגלל שחשבתי להרוג אותו?, הוא יכול לדעת את זה?!.
חיפשתי את האל במבטי, הוא כבר לא היה לידי, הוא הלך והסתובב בכפר, ומספר פרמלים צעירים הילכו בעקבותיו.
באחת מרגליו הקדמיות, היה דבר כלשהו שנצץ, והשמיע קולות משונים בתדר של חשיבות.
לא יכולתי להביט בו יותר, פחדתי מדי.
מיהרתי לבקתת העץ שלי על שלוש רגלים, רגלי האחרונה ממשיכה למשוך בדבר שסביב צווארי, בתקווה נואשת שאולי זה פשוט ייתלש.
זה לא נתלש, נשכבתי על הרצפה והתכווצתי.
למה דווקא לי? מדוע האל מעניש אותי?.
ומה זה הדבר הזה שסביב צווארי?!.
ובתוך מחשבות אלו נרדמתי.

הקצתי בבהלה לקול הרעש, שהחל להיות מוכר.
זו רק המרכבה שעוזבת, חשבתי לעצמי.
הלוואי שלא תחזור, מי יודע מה יעשה לי האל בפעם הבאה...
קמתי ממקומי, והלכתי לאסוף חזרה את זרעי הצלוציבר שלי.
אצטרך לשתול אותם בקרוב.
אני חייבת לגדל עץ צלוציבר חדש.
בסופו של דבר, מאחורי הפלינקט יהיה המקום הכי טוב.
למרות שאני לא כל כך אוהבת את המיקום, אנסה שם.