Ego And Secrets

פרק 25

פקחתי את עיניי באיטיות ובקושי רב, אך גם בעירנות יתר אפשר לומר. הבטתי סביבי, מנסה לקלוט היכן אני נמצאת. ישבתי במיטת בית החולים, עם בגדי בית החולים, בתוך חדר בית החולים. הרגשתי משהו על ידי, זו היתה אמי, היא ישנה על הכיסא שעל יד המיטה, עם ראשה מונח על המיטה לצידי וידה מונחת על כף ידי.
"אמא," אמרתי בשקט.
היא קפצה בבהלה ובמהירות, הביטה בי כאילו לוקח למוחה זמן לעכל את מה שהיא רואה למול עיניה. "אלונה," היא לחשה, חייכה בעדינות וברגש וליטפה את פניי. "דוקטור האנטר!" צעקה ורצה אל פתח הדלת.
דוקטור האנטר הגיעה במהירות אל חדרי. "אלונה, היית רדומה במשך 24 השעות שלאחר הניתוח, איך המרגש?" חייכה וכיוונה פנס קטן אל שתי עיניי.
"אני בסדר, אבל... אני בסדר?"
היא חייכה אליי בעדינות וכך גם אמי. "הניתוח הלך יותר מבסדר. את תשארי פה לעוד שבועיים מהיום על מנת לבדוק אם הכאבים חוזרים."
חייכתי בחזרה ועצמתי את עיניי באושר. זה לא יחזור יותר, כאבי הראש הנוראיים האלו, הם לא יחזרו יותר. אני לא אצטרך לפוצץ את החדר שלי בכדורים ואת המקררון בחדרי בקופסאות קוטג' שרק איתו אני מצליחה לבלוע. ואז היכתה בי המחשבה שלא אראה את איתן לשבועיים שלמים, לא נדבר אפילו. אנחנו כלום.
"יכול להיות שמשהו או מישהו בבית ספרך גרם לכך שאותות המוח שלך גברו אך בינתיים הכל בסדר."
"תודה רבה דוקטור," חייכתי. "יש פה מישהו?" שאלתי את אמי ודוקטור האנטר יצאה מחדרי.
"איימי, ניקול וליאן מחכות בחוץ, אני אקרא להן," היא ליטפה את לחי ויצאה מהחדר.
עניין אותי כל כך מה עם איתן, מה הוא חושב, הוא ידע? הוא לא ידע?
איימי, ליאן, ניקול, אורי וברק נכנסו לחדר. כולם בריצה מהירה ישר למיטתי, כל אחד ישב איפה שהיה מקום וכולם הביאו לי חיבוק ענק בהתרגשות. 
"ממש פחדנו," אמר ברק וכולנו התנתקנו מן החיבוק הארוך.
"הכל בסדר עכשיו," חייכתי. הכל בסדר.

לאחר חצי שעה של דיבורים כולם חזרו לפנימיה בהבטחה שיחזרו גם יום למחרת, רק איימי נשארה איתי עוד קצת.
הבטתי בה, מחפשת תקווה בנוגע לאיתן, המבט שלה היה הפוך משלי, עיניה היו מלאות באכזבה.
"לא היה לי עם מי לדבר, זה פשוט לא היה אכפת לו," היא החזיקה בחוזקה את ידי.
אחרי כל מה שעברנו, כל הרגשות שמילאו אותנו, אחרי הכל, ברגע שבו אני הייתי יכולה למות על שולחן הניתוח, לא היה לאיתן אכפת? לאיתן שלי? לא ידעתי איך להגיב לידיעה הזו. הרגשתי שהכל נופל עליי. אבל יותר מהכל, הרגשתי אכזבה מעצמי, אני גרמתי לכך, אני פגעתי בו כל כך חזק כששיקרתי לו, אני, זאת ששינתה אותו לזמן קצר, החזירה אותו אחורנית שוב והפעם בצורה גרועה יותר. זאת אני, הכל אני. הוא לא מגיע לי.
"אלונה, יש לך לב טוב מדי. זה הכל. את פשוט לא יכולת לראות אף אחד פגוע."
הבטתי באיימי בטשטוש קל בעקבות הדמעות שעומדות בעיניי ומחכות לזלוג על כל פניי במליחות. "שום דבר לא מצדיק שקר."

ביום שישי בערב נכנס לחדרי לא אחר מאשר עומרי. בידו החזיק מגש פיצה ופרחים.
"שלום מתוקה," נכנס והתיישב בכיסא שלידי.
"עומרי, מה אתה עושה פה?" שאלתי בחיוך רחב. שמחתי לראותו כאן, ועוד במחווה כזו.
"זאת התודה שלך, נכון?" הוא חייך ונשק למצחי בעדינות שעשתה לי צמרמורת בכל הגוף.
"לא אשאיר אותך לבד בשישי בערב," הוא חייך אליי, הוציא משקית שהביא דיסק והתקרב אל הטלוויזיה שהיתה תלויה על גבוה על הקיר.
"הבנות צריכות להגיע אבל," אמרתי ובחנתי כל צעד שלו. הוא לבש חולצה לבנה בעלת שרוולים קצרים ומקופלים טיפה. על רגליו הונחו מכנסי ג׳ינס המגיעים טיפה מעל לברך והוא נעל נעלי אדידס לבנות.
"כבר דיברתי איתן, הן לא יגיעו..." הוא אמר תוך כדי שהכניס את דיסק הסרט למקומו. לא ידעתי מה לחשוב על מה שקרה באותו הרגע. הוא מתנהג אליי כאילו אנחנו חברים כבר שנים, כאילו אנחנו אחים.
והתחלתי לחשוב, אני רוצה בכלל שהוא יתנהג אליי רק כאילו אנחנו אחים? הנער הזה ביקש מהחברות שלי שלא יבואו לכאן כדי שהוא יהיה איתי.
"את אחרי ניתוח מוח, אז הבאתי קומדיה." אמר ועל מסך הטלוויזיה הופיע ארמון דיסני. תוך שניות הבנתי שזהו הסרט בת הים הקטנה.
"כנראה אתה לא כל כך מבין בקומדיות." גיחכתי ועשיתי לו מקום לידי על מיטת החולה.
"על מה את מדברת? מגודלים זה אחד הסרטים המצחיקים." הוא עוד לא הביט אל הטלוויזיה בעודו מוציא משולש פיצה ומביא לי קודם.
"עומרי, זה הסרט בת הים הקטנה." צחקתי ולקחתי ביס ממשולש הפיצה השוםע גבינה וזיתים.
עומרי הסיט את מבטט בחדות אל הטלוויזיה שעל הקיר. "פאק. מה?" הוא הסתכל על עטיפת הדיסק. "אבל כתוב פה מגודלים!" הוא התעצבן. "בטח אחותי הקטנה בלגנה את זה.
"זה בסדר נו, אני אוהבת סרטי דיסני, ראיתי את כולם." אמרתי בחצי גאווה ובחצי בושה.
"אם את אוהבת, לא אכפת לי," הוא קרץ והתיישב על הכיסא שליד מיטתי.
"מה אתה עושה?" טפחתי על המקום שפיניתי על ידי במיטה.
"לא, זה בסדר, אני אהיה פה." חייך אלי והעביר יד בשיערו במבוכה.
"נו, עומרי, אני אחרי ניתוח מוח, וכל שאני מבקשת הוא שתשב לידי פה, זה הכל." אמרתי בחיוך, משתמשת במצב שלי בתור נשק.
"לא יפה מה שאת עושה לי, אלונה." חייך, התיישב לידי ולקח משולש פיצה לעצמו.