Ego And Secrets

פרק 1

לא יכולתי שלא לעשות כלום. לחיות כך אם יקרה משהו.
מאוחר מדי? לא מאוחר מדי?
רצתי. רצתי כאילו מישהו רדף אחריי.
והקול המחריד הזה, היה הדבר האחרון ששמעתי.
רק רציתי להיות עצמאית. לא ידעתי שכל זה יקרה ברגע שהנחתי את רגל ימין שלי על השביל שמוביל לדלת הכניסה של הפנימייה בפעם הראשונה.

"אני אתגעגע מאוד," לחשתי לאמי בפעם האחרונה לפני שנכנסתי אל הפנימייה בפעם הראשונה.
היא חייכה אליי ועינייה נצצו. "ואני אפילו המון."
אני לא התפלאתי כשראיתי אותה כך, הרי אנחנו לא משפחה רגילה, וזה לא שהיא עברה כל כך מעט בחייה.
אבי ברח ממני ומאמי ברגע שנולדתי, אמי לא ראתה אותו מאז שראתה אותו מחזיק אותי בפעם הראשונה בבית החולים ומניח אותי בחזרה בעדינות לעריסה. אף אחד לא יודע איפה הוא או למה הוא ברח, אפילו לא היא.
עם הזמן אמי התעשרה מאוד, גם בזכותה וגם בזכות הירושה של סבא וסבתא. קנינו ווילה ענקית בכפר קטן מלא בווילות. בכפר יש חווה גדולה, הכפר מלא בחיות בזכות החווה הזו.
מכיוון שהכפר מרוחק ומבודד מן הערים הגדולות, למדתי בלימודים ביתיים, כל 10 שנות הלימוד שלי. ובשנה ה-11 רציתי להיות עצמאית יותר, להכיר חברים, להיפתח לעולם, ולכן הגעתי לפנימייה הזו.
היו לי חברים בכפר, לא הייתי כזו מבודדת, פשוט אלו לא היו חברים שמדברים את אותה השפה כמו שלי. בעודי מדברת בשפה שלי, חבריי מדברים חתולית, כלבית, סוסית וברווזית.
בגלל אבא שלי אמי התנהגה כך כשנפרדתי ממנה בכניסה לפנימייה. היא ננטשה פעם אחת על ידי אבי, אמנם היא התחזקה מאז, אך עדיין, בלי שתגיד, אני ידעתי שהיא מרגישה טיפה שאני נוטשת אותה גם בגלל העובדה שאני הולכת לפנימייה. היא רק צריכה להבין, ואני בטוחה שהיא תבין, שאני לא נוטשת, אני רק פורשת כנפיים, עוד לא עפתי.

מרחוק נתתי לאמי מבט אחרון והסתובבתי אל דלת הכניסה. הפנימייה ממוקמת באמצע קרחת יער, מסביב לה נמצע שאר היער, יער מרשים, עצום. הדרך אל דלת הכניסה אל הפנימייה מהכניסה לשער הפנימייה היא ארוכה במיוחד. השביל מלא בחצץ ומשני צדי השביל נמצאות מדשאות נרחבות וירוקות. ברגע שבאתי לפתוח את דלת הכניסה, מישהו פתח מבפנים.
"חדשה!" צעק הנער שפתח את הדלת מבפנים.
הנהנתי לחיוב וצחקקתי גם אני. זו היתה הפעם הראשונה שלי באינטראקציה עם בנים, רק בגיל 17.
"מה נשמע? אני ברק," חייך והושיט את ידו אליי.
"בסדר. אני אלונה, אלי," חייכתי, הושטתי את ידי אל ידו ולחצנו ידיים. "אתה יודע איפה חדר המנהלת?"
"בואי אני אקח אותך לשם," אמר והחל ללכת בעודי סוחבת את המזוודות והתיקים שלי. אחרי חמישה צעדים שלו הוא רץ בקלילות בחזרה אליי. "אעזור לך," קרץ ולקח כמה מהתיקים.

בדרך אל משרד המנהלת, ששמה הוא סוזן, הרגשתי את ראשי מסתחרר מכאבים עזים שלא חשתי בהם מעולם עד לאותו הרגע. המנהלת הסבירה לי דברים כמו העובדה שבימי שישי לא לומדים, ושמותר לצאת משטח הפנימייה בכל יום שישי מהשעה 19:00 עד השעה 01:00 בלילה שאחרי.
"שאלות?" חייכה אליי בעדינות אך סמכותיות.
"רק," נאנחתי בכאב. "מאיפה אני משיגה כדורים נגד כאבי ראש?"
"האחות שלנו כמה דלתות אחריי. מזל ששאלת, טוב לדעת," חייכה שוב. "בהצלחה."