Ego And Secrets

פרק 4

הסתכלנו אחד על השניה כמה שניות עד שהוא ענה לי. "אני חושב שמגיעה לי תודה?" חייך והתרחק ממני טיפה, החיוך שלו מושלם והתאפקתי שלא לחייך רק מהמחשבה הזו. "אני אגיד לך תודה, כי אני לא כמוך," יריתי לעברו בגלגול עיניים והלכתי לשבת בספסל. הוא נשאר שם עומד ורק לאחר כמה זמן הגיע אלי. "מה זה אמור להביע?" שאל, משחק אותה כאילו הוא לא מבין.
גלגלתי שוב את עיניי. "היום בשיעור מתמטיקה," אמרתי עצבנית.
"מה היה?" שאל והסתכל עלי. סובבתי אליו את ראשי בעצבים וכנראה שרק אז הוא הבין "אהה," צחקק. "הייתי צריך להגיד תודה?"
עוד שניה התפוצצתי. "לך מפה," ניסיתי להגיד ברוגע, שלא יחשוב שהוא מזיז לי, אך הוא לא קם, רק גיחך והמשיך לשבת שם. "היא אמרה לך ללכת מפה," דניאל הגיע מאחורי, הרגשתי הקלה פתאום, סמכתי עליו שהכל יהיה בסדר עכשיו. איתן נעץ בו עיניים ועף משם.

"מה הוא רצה?" דניאל שאל והביא לי לשתות. "סתם טמבל," נאנחתי ושתיתי.
"איזו חמודה את שאת אומרת טמבל. תגידי שוב," הוא התחיל לצחוק. לפתע כל המים שהיו בפי קפצו החוצה כמו זיקוקים ביום העצמאות. זה רק גרם לו לצחוק עוד יותר. רציתי לקבור את עצמי.
"די נו יא מצחיקה זה קורה, מצחיק- צוחקים," הוא התגלגל מצחוק.
"אני מניחה," גיחכתי גם בחיוך. הוא נרגע קצת מהצחוק ובהה בי עם עיניים קורנות, מהפנטות.
"די נו," אמרתי נבוכה.
"את ממש יפה," הוא אמר לבסוף ולא הוריד את מבטו ממני.
"טוב, מיצינו, בוא נלך," אמרתי וקמתי מהספסל. הוא רק צחקק עוד ובא אחריי.

כשהגענו אחרי הלילה הארוך הזה, אני והבנות הורדנו את העקבים באושר ורצנו למלתחות.
"אני כל כך לא עייפה," אמרתי להן במסדרון בדרך לחדרים.
"גם אני," אמרה איימי. "בואו נתנחל בחדר של אלי," חייכה בממזריות.
״אבל אסור להיות עכשיו בחדרים אחרים,״ אמרתי.
"אויש נו, שבת, ולא ידעו כי נהיה בשקט," ליאן אמרה ושלושתן רצו לכיוון חדרי ואני אחריהן. נכנסנו ולא הפסקנו לדבר ולצחוק, זה כל כך כיף שיש לי חברות כאלו, שרק הכרתי.
לאחר שעה וחצי בערך היינו כבר סחוטות ודיברנו כמו מסטולות, עד שתקתוק הופיע בדלת. הסתכלנו אחת על השניה, מי זה יכול להיות בשעה שלוש בלילה? אני חושבת שהשאלה הזו עברה במוחות של ארבעתנו. "תתחבאו מאחורי הארון או משהו," לחשתי כל כך בשקט שהן היו צריכות לקרוא את שפתיי. "היי," איתן הופיע בדלת.
"כן?" נאנחתי ושיחקתי את עצמי לא מעוניינת לשמוע את דבריו, הייתי עדיין עצבנית.
"את חמודה שאת עצבנית, אבל לא בשביל זה באתי," הוא צחקק והעביר יד בבלורית המושלמת שלו.
"אז?" שאלתי, "באתי להגיד לך ש... אמ..." הוא התחיל לגמגם, ואני הסתכלתי עליו מחכה כבר.
"תודה? נראה לי?" הוא עצם עיניים וכיווץ את פרצופו. הוא היה נראה כל כך מצחיק ככה אבל גם הורס. התחלתי לצחוק ובשניה סתמתי את פי בגלל הרעש, וגם בגלל שאני אמורה להיות עכשיו עצבנית. הוא פתח עין אחת והיה אפשר לראות בה חיוך.
"בבקשה," אמרתי, "נראה לי," הוספתי מיד והוא חייך.
"אז לא מבטלים את מחר?" שאל ונשף בהקלה.
"מחר?" לא הבנתי.
"את לא זוכרת? אפילו אני זוכר," הוא גיחך, אך עוד לא הבנתי, לא היה זכור לי שקבעתי איתו.
״קבענו ללכת לחווה של ההורים המאמצים שלי..." הוא העביר שוב את ידו בבלורית.
"נכון!" נזכרתי. "לא מבטלים! וזה לא בגלל שבא לי להיות בחברתך, זה בגלל שאני אוהבת את זה," אמרתי, עומדת על שלי, אני אמורה לשחק אותה עצבנית, אבל זה לא הלך לי.
"אז מחר בעשר בבוקר?" שאל והנהנתי לחיוב. הוא היה נראה מבולבל, כאילו חיפש מילים להגיד רגע לפני שעוזב. "אז אלונה, לילה טוב אני מניח..." הוא חייך חיוך קטן והלך משם.