Ego And Secrets

פרק 28

התעוררתי בשלוש בלילה לאחר שבקושי הצלחתי להרדם בלילה. כל הזמן ששהיתי במיטתי חשבתי על אירועי אותו היום בבריכה. אמנם חזרתי מאושרת, אבל לא יכולתי להתעלם מהצביטות הקלות שהרגשתי בלב בכל פעם שנזכרתי באיתן. חזרנו מהקאנטרי בשבע בערב, כל הפנימייה הלכה לארוחה, אך אני עליתי לישון, די מוקדם, לכן התעוררתי בשלוש בלילה.
החלטתי להתקשר לעומרי עד שיענה, אך למרבה ההפתעה, ברגע שהתקשרתי הוא ענה.
"עומרי! או שאתה חיית לילה או שקל מדי להעיר אותך," צחקקתי בשקט כדי שלא ישמעו אותי מהמסדרון.
הוא גיחך גם. "איזה להעיר, אני לא מצליח לישון."
"גם אתה?" שאלתי מופתעת שוב.
"מה, גם את?"
"כן, גם אני," חייכתי לעצמי וקמתי לעמידה על מיטתי. "סתם רציתי לדבר איתך," נאנחתי ופתחתי את החלון שמעל המיטה. פתחתי את התריסים וישבתי על החלון, רגל אחת בתוך החדר ורגל אחת באוויר הצח.
"על מה רצית לדבר איתי?" שאל ויכולתי לשמוע תזוזות מכיוונו.
"לא יודעת, סתם," אמרתי והרגשתי קצת טיפשה.
"אז בואי נחשוב יחד על מה לדבר," הוא אמר ובשניה אחת דלתי נפתחה.
עומרי רץ אליי בבהלה. "מה את עושה?" צעק ובא להרים אותי.
"לא!" צעקתי בלחישה ונשארתי לשבת במקומי. "ותסגור את הדלת."
עומרי לבש מכנסיים משובצים ועל חזהו לא הונח דבר.
"אתה לא מפחד? לצאת בשעה הזו, ועוד למגורי הבנות, ועוד... ככה," הסתכלתי על שרירי בטנו.
"כל עוד את מסתכלת עליי ככה, מה יש לי לפחד," הוא צחק והתיישב על מיטתי עם פניו מורמים אליי בעודי יושבת על החלון.
"לא אבל עכשיו רציני, עוד שבוע ואני כבר לא פה, אני אסיים לימודים, לא יעשו לי כלום. וגם, הגיע הזמן שתדעי, אבל אין איזו סיירת לילה שבודקת מסדרונות או חדרים, זה קשקוש שכל," צחק. אבל אני נתקעתי על המשפט הראשון שאמר. הוא צודק, עוד שבוע הוא לא יהיה פה, ואם נהיה יחד אני אוכל לראות אותו רק בימי שישי ושבת, וגם זה לא בטוח.
מיד ירדתי מהחלון והתיישבתי מולו וכמוהו, בישיבה מזרחית.
הוא חייך אליי חיוך זוהר ובשניה התנפלתי עליו בנשיקה מדהימה. הוא זרם ונשכב לאחור ואני הייתי מעליו.
התנשקנו המון זמן, המון.
"תשן איתי הלילה," עצרתי את הנשיקה בהתנשפות.
"עוד שניה זריחה, אלונה," הוא קרא לי בשמי הפרטי, כמו איתן, ומיד נישקתי אותו שוב במאמץ לא להזכר באיתן.
התחלתי להסחף עם הנשיקה, להסחף מאוד, להסחף מדי. הוא עצר אותי מיד כשהוא עדיין שוכב מתחתיי.
"אני יודע מה קורה עכשיו, בבקשה אל תשחקי בי."
התנשפתי, מחזיקה בראשו. "אין לי מושג על מה אתה מדבר." אמרתי בהתנשםות ומיד הצמדתי את שפתיי אל שפתיו בחזרה. ליקקתי את שפתיו והחדרתי את לשוני. עומרי ליטף את גבי בעודו עדיין מתחתיי. התחלתי לנשק את צווארו נשיקות קטנות והוא הוריד את ידיו אל גבי התחתון. ברגע הזה התיישבתי עליו והורדתי את חולצת הפיג׳מה שלי, בלי לחשוב פעמיים, נשארתי בחזיה עליו. עומרי נראה מופתע, אך מיהרתי כל כך שפשוט המשכתי לנשק אותו בכל מקום אפשרי.
"אלונה." אמר בשקט והחזיק בידיי.
לא עניתי לו, לא דיברתי. מיהרתי.
"אלונה, תפסיקי." אמר וניסה לדחוף אותי .
התיישבתי עליו בחזרה, מתנשפת בכבדות. "זה באמת בסדר, עומרי, זה בסדר." אמרתי, ללא חיוך. פרצוף שלא אומר דבר, רק מיהרתי.
"מה בסדר? אלונה, אמרתי שתפסיקי."
אך לא הקשבתי למילותיו ומיד ידיי ניגשו אל גבי, מגששות אחר הסוגר של החזיה שלי במטרה לפתוח אותו מול עומרי.
"אלונה!" הוא צעק, דחף אותי מעליו וקם ממיטתי.
נשארתי מבויישת, יושבת על המיטה, בחזיה ומכנסי פיג׳מה קצרצרים. מרוב שמיהרתי, התנשפתי כל כך בכבדות, והסיטואציה גרמה לי להתקף חרדה מטורף.
התחלתי לשאוף ולשאוף אוויר, אך אוויר לא יצא ממני. עד שנפלטו לי המילים "בבקשה אל תלך." ומיד התחלתי לבכות בכי מר, הבכי הכי מר שבכיתי מימיי.
עומרי התקרב אליי במהירות וחיבק אותי חזק, לוקח את חולצת הםיג׳מה שלי ומלביש אותי בחזרה.
"כולם הולכים ממני, בבקשה תישאר." ייבבתי יבבה מעוררת רחמים. גם איתן הלך, עוד שבוע עומרי גם לא יהיה פה. דניאל ואני נפרדנו, חברות שלי לא יודעות כלום על כל מה שקורה. על כל מה שקורה אני יכולה לדבר רק עם איתן, אבל אנחנו לא מדברים כלל. נותרתי לבד.
"אני לבד." מלמלתי בבכי בתוך החיבוק העוטף של עומרי תוך כדי שהוא מצמיד לי נשיקה למצחי.
"היי, את לא לבד. לכולם יש משברים. אבל תבטיחי לי שגם אם את חושבת שאת לבד, בכל שלב בחיים, אל תנסי להיות מישהי אחרת, כי מי שהיית בדקות האחרונות לא הייתה אלונה, ולא רציתי שזה יקרה לך." הוא המשיך לחבק אותי.
"אם תרצי, נוכל לשמור על קשר כשלא אהיה פה, אבל בבריכה יכולתי לראות שיש משהו בינך לבין איתן, זה היה לי ברור." הוא נישק שוב את ראשי. מחיתי את דמעותיי ואמרתי שאני מצטערת. 

בבוקר שלאחר המקרה, התארגנתי לבית הספר ויצאתי לחדרה של איימי כדי שנלך יחדיו לחדר האוכל. מהחדר של איימי יצאו לפתע גם איימי וגם ברק. חייכתי אליה והיא רק הניפה בשיערה בגאווה וצחקה אליי.

"בוקר טוב אלי!" ברק קרא והביא לי חיבוק.
"בוקר נהדר," אמרתי בציניות וחייכתי.
"עוד שבוע בדיוק חוזרים הביתה לחודשיים!" איימי כמעט וצעקה בעודנו הולכים לחדר האוכל.
"לא מרגש במיוחד," ברק אמר, "אני מעדיף להישאר פה, גם ככה אבא שלי תמיד בעבודה."
נתקפתי בגעגועים לאימי.
"את הולכת לחזור הביתה כמובן, נכון?" שאלה איימי.
"בטח!" צעקתי ונזכרתי באמא שלי שמחכה לי ובכפר ובחווה, ונתמלאתי באושר קטן.
התיישבנו בשולחן הרגיל שלנו, בו כבר ישבו כל חברינו.
"אני נשאר כאן," אורי אמר. "ההורים שלי בשליחות בחו"ל בכל מקרה, בגלל זה אני פה מלכתחילה, אז אין לי טעם לחזור, בכל מקרה יש המון תלמידים שנשארים."
"אני גם נשארת." ליאן קבעה ליאן.
שתיתי ממיץ התפוזים שלי  וברגע שהרמתי את ראשי, עיניי פגשו בעיניו של איתן. הבטנו אחד בשניה במשך כמה שניות ומיד נזכרתי במכתב שהאיש המפחיד נתן לי בלילה האחרון שלי בבית החולים זה קרה לפני שבוע, כמעט שבועיים, ועוד לא הלכנו למרתף בגלל הריב שלנו. לא קרה שום דבר רע, אז כבר הנחתי שהכל זה בדיחה אחת גדולה.

"בוקר טוב אמא," צעקתי בעודי יורדת במדרגות ביתי. חלף חודש מאז שהתחילה החופשה, ומאז, כל בוקר אני הולכת לעזור בחווה שבכפר. השעה היתה שבע בבוקר.
"בוקר אור אלונוש," חייכה אלי אמי תוך כדי שהיא שותה את הנס קפה שלה ונשענת על שיש המטבח, "שושנה שואלת אם תוכלי היום ללכת לרפת לעזור קצת."
לקחתי לי כוס ושמתי שתי כפיות שוקולית, "בטח, בשביל זה אני פה," אמרתי ולאחר ששמתי את החלב הוספתי גם מים חמים.
שתיתי את השוקו שלי בנחת תוך כדי פטפוט עם אמא שלי. שמתי לב גם שכאבי הראש שלי נעלמו כלא היו, כבר תקופה ארוכה שלא חוויתי התקף כמו שהיה לי בפנימיה.
יצאתי מדלת הכניסה שלנו ומחוץ לה חיכו לי נעלי העבודה שלי, מתחתי את גרביי, נעלתי את הנעליים הכבדות והמלוכלכות שכל כך אהבתי והתקדמתי אל הרפת.

שושנה היתה בחוץ וסידרה כדים של חלב ככל הנראה כדי לחלק בכפר. "בוקר טוב אלונה," היא נופפה לעברי.
"בוקר טוב שושנה," חייכתי, "מה תרצי שאעשה?"
היא התקדמה לעברי, "בואי ואראה לך, אולי שכחת," היא קרצה לי והחלה ללכת.
הגענו למתחם של העגלים הקטנים, כאלו שרק נולדו וכאלו שכבר בוגרים יותר. "אני אראה לך איפה הבקבוקים, צריך למלא אותם ולהשקות בנחת כל אחד מהם," הסבירה שושנה.
צחקתי, "שושנה שכחת שעבדתי כאן כל חיי?"
היא הסתובבה אליי, התקרבה והחזיקה בשתי כפות ידיי, "ובגלל זה כל התקופה הזו היתה קצת קשה בלעדייך ילדה שלי."

השעה היתה כבר חמש בערב והתחלתי ללכת לכיוון ביתי בחזרה. כל בגדיי היו מוכתמים והשיער היה אסוף בגולגול מרושל, כל מה שרציתי לעשות היה מקלחת. אמי יצאה לקניות בעיר ולכן ציפיתי כל כך לבית הריק שמחכה לי. בפנימיה בכל מקום שאתה הולך אתה פוגש מישהו, בין אם מוכר ובין אם לא, וכל מה שחיכיתי לו היה הפינה הקטנה שלי, זמן לעצמי, והחודש הזה בהחלט עשה לי טוב. בלי המכתבים, בלי התמונות, המשפטים, הדרמה, החיפושים, בלי דניאל, בלי עומרי ובלי... איתן.
"איתן?" נשימתי נעתקה כשהבטתי באיתן מחכה מחוץ לביתי, יושב על המדרגות.
התקדמתי לעברו המומה, הוא התרומם ישר. "חיכיתי לך," אמר.
הוא היה נראה נורא, על ראשו הונח כובע מצחיה, היו לו זיפים יותר מהרגיל, העיניים אדומות, היה נראה כאילו זה מבכי רב. ועייף, כל כך עייף.
"מה..." גמגמתי וסרקתי את כולו, "מה אתה עושה פה?".