Ego And Secrets

פרק 20

כשהגענו לפנימיה, התקשרתי אל איתן, אך הוא לא ענה. וללכת לחדר שלו כשכל הבנים חוזרים ממשחק כדורגל זה לא רעיון טוב בהתחשב בזה שאסור שידעו על היותנו זוג.
שזה מוזר להגיד את זה. זוג.
ועוד יותר מוזר לחשוב על זה.

בבוקר שלמחרת, התיישבתי בשולחן הרגיל ומזווית העין ראיתי את איתן מביט בי במין מבט שאי אפשר לפרש. זה לא היה חיוך, וגם לא כעס. כאילו הוא מנסה להבין מי אני. מה אני. וזה היה מוזר.
לא חייכתי אליו. החזרתי לו באותו המבט ולאחר כמה שניות סובבתי את מבטי והמשכתי לאכול ולדבר עם החברות שלי.
אולי אני כועסת. אולי אני צומיסטית. ואולי זה הכבוד שלי, שלא הרשה לי לחייך אם הוא לא מחייך. אולי זה האגו.
וחשבתי שעברנו את זה.

לשיעור מתמטיקה, איתן לא הגיע. שזה משהו חדש יחסית. איתן מבריז משיעורים, המון. זה חלק מהיותו איתן. אבל לא משיעורי מתמטיקה. משיעורי מתמטיקה הוא לא מבריז.
התחלתי להרגיש אשמה ממנ שקרה אתמול במגרש לאחר המשחק ומיד ביקשתי מהמורה לצאת לשירותים.
במבנה בית הספר הוא לא יהיה. לא מבריזים בתוך הבניין, זה פשוט לא זה. אז יצאתי אל המדשאה שבחוץ. גם שם הוא לא היה. וגם לא בכל השולחנות והספסלים שמאחורי המבנה.
התחלתי ללכת אל היער ודי הצטערתי על כך שאת המעיל שלי השארתי בפנימיה. הקור היה... מקפיא.
לאחר כמה צעדים ראיתי את איתן. יושב על סלע גדול ביחד עם עוד שני ילדים שמעולם לא דיברתי איתם. אחד מהם היה בהיר מאוד, שיערו היה שחור כמו פחם ועיניו היו כחולות כמו האוקיינוס. הוא היה נראה גבוה מאוד- למרות שישב. הוא לבש ג׳ינס כהה וחולצה בעלת שרוולים ארוכים בצבע כחול כהה . וזהו, זה מה שהוא לבש בקור הזה.
השני היה שזוף, בעל שיער בצבע שטני עם עיניים חומות. הוא לבש מכנס בצבע אפור משופשף. ואת חלק גופו העליון כיסה מעיל עור שחור. הוא היה בהחלט יפהיפה.
ואיתן.
איתן היה מושלם. כרגיל.
הוא לבש מכנס שחור עם טיפה קרעים ביחד עם מעיל צבאי ועל ראשו חבש כובע גרב שחור כך שהבלורית הקטנה שלו שכבה על מצחו מחוץ לכובע.
ושלושתם יחד היו נראים נהדר.
לולא היה להם הסיגריות ביד והעשן האופף אותם...

ניגשתי אליהם מאחור כך שלא ראו אותי וכשהגעתי מספיק קרוב צעקתי- ״בה," כמתבקש.
שלושתם מיד קפצו בבהלה. ״אז אתם לא גברים כמו שחשבתי," צחקתי וצעדתי בחצי עיגול כדי להיות מולם.
״אלונה," איתן קרא בשמי המלא- כרגיל- והסדיר את נשימתו.
״בכיף, מותק,״ הנער בעל גוון העור הבהיר אמר ולפני שהבנתי מה קורה, זרק אליי סיגריה אחת, שתפסתי בשניה.
״הופה, מכורה,״ השזוף יותר קרץ לי בחיוך מלחיץ.
״הלו,״ איתן צעק אך אף אחד לא הקשיב, וגם אני.
״פשוט הייתי במקום הנכון, בזמן הנכון,״ אמרתי, מנסה כמה שיותר להשמע בטוחה בעצמי, אך בסופו של דבר- נשמעתי מפוחדת. ברגע הזה איתן כבר קפץ מהסלע עליו ישבו שלושתם והתקדם אליי.
״את לא מהזנזנות של איתן?״
״תזהר ממני,״ איתן צעק פתאום, צעקה בווליום שבחיים לא שמעתי.
״היא לא המחליפה של נטלי?״ שאל השזוף.
״עוד מילה אחת ואני שובר אותך,״ איתן נהם לעברו, ואני... אני עמדתי בצד ושתקתי, פחדתי ממה שקורה. לאחר כמה שניות נזכרתי מי זו נטלי. נטלי זו הילדה שביום המבחן במתמטיקה לימדתי את איתן בחצר והיא קפצה עליו בתשוקה, לידי. מאז ראיתי אותה רק במסדרונות ולפעמים בחדר האוכל.
לפתע איתן ירק על השזוף והתקרב אליי.
״אחי, אחי. נראה לי היא לא,״ שמעתי מאחור כשהסתובבתי ללכת.
״מצטערים, ילדה, חשבנו את מהזנזנות שמבריזות משיעורים כדי להזדיין עם איתן ביער,״ הוא צעק לעברינו כשאני ואיתן המשכנו ללכת עם הגב אליהם. אך ברגע שאיתן שמע את זה הוא רץ אל הסלע הגדול ונתן בוקס לבהיר.
״איתן!״ צעקתי לו וכך גם שני הבנים.
הוא עזב אותם ובא אליי בחזרה.
״השם הוא אלונה. אבל אתם תקראו לה אלי,״ הוא צעק להם.