הזאב

פרק 20

הוא רדף את מחשבותיי.
בכל דבר, טמון זיכרון ממנו.
הדמעות זולגות.
ואז, כי היקום החליט שאירוניה זה דבר משעשע, התנגן לו שיר מהרדיו.
זה שיר שמוכר, לי לפחות בצורה טובה. (תפעילו את השיר)
" Talk to me softly
There's something in your eyes
Don't hang your head in sorrow
And please don't cry
I know how you feel inside, I've
I've been there before
Something is changing inside you
And don't you know?"

אני לא חושבת שיש מישהו שיודע מה עובר עליי כרגע. הרגשות שלי מרגישים כאילו הם הפשירו אחרי הרבה זמן קפוא.

"Don't you cry tonight
I still love you, baby
Don't you cry tonight
Don't you cry tonight
There's a heaven above you, baby
And don't you cry tonight"

ואם הוא לא אוהב אותי יותר? אולי זה רק בגלל שהוא רוצה תשובות לשאלות כל כך רבות?

"Give me a whisper
And give me a sigh
Give me a kiss before you tell me goodbye
Don't you take it so hard now
And please don't take it so bad
I'll still be thinking of you
And the times we had, baby"

אל, בבקשה אל תמשיך. אתה עדיין רץ במחשבותיי, אכזרי כלפיי. חיוכך מלא צחוק, ומנסה לשכנע גם אותי לחייך, לצחוק. זה כל כך אכזרי כלפיי, ואתה בכלל לא יודע את זה. עם כל רגע שפרצופך קופץ בדמיוני, עם כל רגע שחיוכך נמצא מאחורי עפעפיי. דמותך שלך חרותה שם ונמצאת בכל רגע שעיני מבקשות מנוחה מהדמיון, עיניי מסרבות לתת לי ולהעניק לי שנייה של חסד נטול דמותך.

"Don't you cry tonight
Don't you cry tonight
Don't you cry tonight
There's a heaven above you, baby
And don't you cry tonight

And please remember
That I never lied
And please remember
How I felt inside now, honey
You got to make it your own way
But you'll be alright now, sugar
You'll feel better tomorrow
Come the morning light, now, baby"

אתה בטוח שמעולם לא שיקרת לי? שמעולם לא עיוותת ולו במקצת את האמת? אני לא בטוחה שמחר, הכל יהיה בסדר. אני אעבור שוב מקצה אחד לקצה השני של המדינה, ואסתתר ממך בצורה לא מוצלחת, כי אתה לא שם פיזית, רק רודף את המחשבות שלי.

"And don't you cry tonight
Don't you cry tonight
Don't you cry tonight
There's a heaven above you, baby
And don't you cry
Don't you ever cry
Don't you cry tonight
Baby, maybe someday
Don't you cry
Don't you ever cry
Don't you cry tonight"

אני עוצרת את הרכב בצד, הראייה שלי מטושטשת מדמעות. זה יותר מדי מסוכן להמשיך לנהוג ככה.
דין וסאם שנסעו ברכב מאחורי עצרו לידי גם, וסאם החליט לעבור אל הרכב שלי לנהוג בו עד הבית.
"לכי לישון. את תרגישי טוב יותר כשתקומי. " סאם אומר.
"אתה בטוח?" אני שואלת ספקנית, לא מאמינה.
אך השינה גברה עליי. 
------------------------------------------------
התעוררתי בבוקר בחדר שלי בבונקר. לא הבנתי איך הגעתי לשם. קמתי, התארגנתי והלכתי לכיוון המטבח. ראיתי במטבח את סאם.
"סאם, איך הגעתי לחדר שלי?" שאלתי.
"את נרדמת ברכב, ולא התעוררת כשהגענו, אז לקחתי אותך לחדר."
הנהנתי באיטיות.
סאם הכין כבר משהו לאכול, ושנינו אכלנו בשקט.
"אתה יודע סאם, אני חושבת לעזוב את חיי הציד. לא יודעת. ללכת לאוניברסיטה, לעבוד, לעשות משהו מועיל עם חיי."
הפעם זה היה תורו של סאם להנהן.
"מה את רוצה ללמוד?"
"לא יודעת" אמרתי, חשה הקלה שזו התגובה, "אולי קרימינולוגיה? כשגרתי בלונדון שמעתי הרבה סיפורי שרלוק הולמס, ואני חושבת שזה יהיה נורא נחמד."
סאם התעסק עם המחשב שלו וסובב אליי את המסך לאחר כמה דקות.
"התקבלת לפקולטה ללימודי פסיכולוגיה וקרימינולוגיה של 'ייל'. זה רחוק, אז תצטרכי לעבור למעונות."
קפצתי וחיבקתי אותו.
"תודה תודה תודה תודה תודה!!!!!"
הלכתי לחדר וארזתי שוב.
נאנחתי.
שוב לארוז. שוב לעזוב. שוב לברוח. לפחות יש לי חודש להיפרד מהבנים.
------------ כעבור חודש -------------------
הגעתי ל'ייל', מוציאה את המזוודה. קצת עצובה.
ידעתי שזואי לומדת כאן, וקיוויתי בכל ליבי לא להיתקל בה.
הלכתי אל אחראית מעונות הבנות, וזה היה כאילו היקום רומז לי או מתעלל בי, אני לא סגורה על זה.
אני בחדר עם זואי.
אכלתי אותה.
התמקמתי בחדר, ולקחתי את המיטה שליד החלון. אירגנתי את כל הדברים שלי בארון והשמעתי מוזיקה דרך הרמקולים שמתחברים לפלאפון.