הזאב

פרק 26

עמדתי אל מול דלת הבית שלי, הבית של המשפחה שלי. ועכשיו הוא מרגיש כל כך זר ומוזר לי.
כמו לא העברתי שם את שנות ילדותי, לא רצתי ברגליים יחפות מחדר לחדר, השתוללתי ויצרתי זיכרונות.
עכשיו הכל נראה כמו זיכרון רחוק, אבוד ואגדי.
עליתי את המדרגה הקטנה שמפרידה ביני לבין דלת הכניסה, והתלבטתי ביני ובין עצמי. "האם לדפוק? זהו עדיין ביתי, למרות שלא מרגיש לי כך."
ידי נשלחה מבלי משים אל שרשרת המפתח החדשה שלי, וידעתי שאני פה מוקדם יותר רק בשביל הספר בעליית הגג.
דפקתי על הדלת חלושות, פותחת את הדלת תוך כדי.
אמי רצה לדלת, מקדמת את פניי בברכה ומנסה להושיב אותי בספה.
התיישבתי והיא הלכה להכין לנו נס קפה ולהביא עוגה.
ניצלתי את הרגע הזה, וקמתי ממקומי. עליתי במדרגות, אצבעות כפות רגליי פוגשות ברצפה הקרה לפני שאר הרגל, בניסיון לטשטש את הרעש.
ניצבתי אל מול דלת עליית הגג, עיניי בוחנות את המנעול, ואצבעותיי מגששות את המפתח, מנסות כמו באורח קסם לשנן את פני השטח של המפתח.

ש

מעתי את דלת הבית נפתחת, רשרוש של ניילון ורחשי דיבור.
שמעתי מן קול גברי, מוכר לי אך לא זכור לי מאיפה.
המפתח החליק מן השרשרת, אך בתנועה זריזה תפסתי את המפתח ונעצתי אותו בחור המנעול, מסובבת.
"קליק, קליק" נשמעו ודחפתי את הדלת, על מנת להיכנס.
הספר היה פתוח.
על העמוד של "ביטול קשר".
הייתה מן פתקית מונחת על הדף, מן רשימת "דברים לעשות".
הפתקית אמרה כך-
"1. לשכתב מחדש את הכישוף כך שיתאים לריין.
2. לשכנע את ריין להטיל את הכישוף.
3. להפגיש בין ריין לבין ג'ייסון."
טיפת מים פגעה בדף.
יורד גשם בחוץ?
לא יורד שום גשם.
נגעתי בפניי, זו לא טיפה, זו דמעה.
והיא שחורה.
למה היא שחורה?
אני לא מאופרת, אין לי אייליינר אין מסקרה.
למה הדמעה שחורה?
הנחתי את הפתקית בחזרה במקומה על הדף, ויצאתי בזריזות מהחדר.
צעדתי בשקט לשירותים, שוטפת את פניי ועיניי הדומעות.
"ריין!! את באה??" אמא שלי קראה מן הסלון.
"כן, רק שנייה." אמרתי בחוסר התלהבות מובהק.
כשסיימתי את השנייה שרציתי כדי להירגע, צעדתי במורד המדרגות, כשליבי כבד עליי יותר עם כל מדרגה שמקרבת אותי לסוף גרם המדרגות.
על הספה ישב בחור נאה מאוד, גבוה עם עיניים כחולות-ירוקות שמזכירות את הים ושיער חום, לבוש בג'ינס שיושב עליו טוב, וחולצה לבנה צמודה שמבליטה את מבנה גופו השרירי.
לא אשקר, הוא נראה טוב.
הוא קם ממקומו, מחייך אליי, ומושיט לי זר של שושנים לבנות.
הוא מחייך אליי, חיוך רחב ומלא שיניים לבנות כפנינה. חיוך כזה שמדביק אותך בצורך לחייך בחזרה חיוך אמיתי, חיוך שהחזרתי כמובן.
"שלום לך ריין, נחמד לפגוש אותך פנים אל פנים סוף סוף ולא רק דרך סיפורים. אני ג'ייסון."
הוא אמר ולקח את ידי בידו, שפתיו המלאות נוגעות- לא נוגעות בגב כף ידי.
הרגשתי מובכת לדקה.
"סיפורים? איזה סוג של סיפורים?" שאלתי בלחץ מורגש קלות.
הוא צחק צחוק גדול, מצטלצל ועמוק, ואמר "כאלו שרק מחמיאים לך."

---------------------------------------------------------
בנות יקרות, יש לי שתי בקשות חשובות!!!
1. בבקשה תגיבו, כי זה עושה חם בלב לדעת שאנשים אוהבים את הדברים שאני יושבת ומשקיעה בהם מליבי.
2. חבר טוב שלי החל לכתוב סיפור מקסים- ממליצה עליו בחום!! הסיפור הוא "המוות אינו רע/ הכותב" הסיפור נמצא בדף שלו bendi555 ומהיכרות אישית איתו, דברים שהוא כותב שווים את הזמן הזה שמשקיעים בקריאה.
רוצו לקרואאאא!!!