Fake Student ○ P.sj, Y.dw

10

'איך את?' טאהיון שאלה מהצד השני של הטלפון,

החזקתי את הטלפון צמוד אל האוזן שלי, 'אני אפילו לא יודעת מה אני מרגישה' עניתי בחוסר החלטיות.

'אחרי מה שקרה ביניכם, איתי רוב הזמן מסתגר במשרדו. וגם כשאנחנו רואים אותו יוצא החוצה, כל מה שהוא שואל אם יש משהו חדש לגבי התיק של מי קאיונג' היא סיפרה לי.

נשענתי עם כתפי אל הקיר של המסדרון של הבית ספר שלי, 'לעזאזל, למה בוס היה חייב לקחת את זה כל כך קשה?' מלמלתי באנחה.

'הוא תמיד ראה בך כמו הבת שלו בגלל זה הוא הגיב ככה' היא השיבה.

'זאת לא סיבה לכעוס עלי בצורה כזאת. הוא צריך לדעת שיש דברים שבהם אני לא מוותרת עליהם, במיוחד בתיקים כאלה. במיוחד שהתיק הזה קשור למשימה שלי' עניתי.

'את חייבת לעדכן אותי לגבי הדברים שאתם מגלים' ביקשתי ממנה אבל שתיקה ארוכה הגיעה מהצד השני, ולבסוף היא ענתה לי עם התשובה שלא הייתי מרוצה ממנה.

'אני מצטערת, יון סונה. אני לא יכולה לעזור לך הפעם. איתי מספיק רותח, אני לא רוצה להוסיף לו עוד סיבות לכעוס עלינו' היא אמרה בהתנצלות.

ידעתי שהיא צודקת לכן זה לא יהיה צודק לחשוב רק על רצונותיי.

אני לא יכולה לסבך את חברי.

'זה בסדר, טאהיון. תחזרי לעבוד לפני שהבוס ישתגע' אמרתי בצחוק ושמעתי את קולה מהציד השני מצטרף לצחוקי.

לאחר כמה דקות נשמע צלצול ברחבי הבית ספר, המעיד על בואה של הפסקה.

דחפתי את הטלפון שלי אל כיס של הג'קט השחור שלי והלכתי בהליכה מהירה אל כיתתי.

כשהגעתי לכיתה, היא כבר התרוקנה ברובה ועיני חיפשו את דמותו של דו וון, שלא ראיתי אותו בשום מקום.

יצאתי מהכיתה בזריזות ולא טורחת לקחת את התיק שלי יחד איתי.

חיפושי הלכו לטמיון, הוא לא היה לא בחצר של הבית ספר ולא בקפיטריה.

לקחתי את שערי לאחור ונשכתי את שפתי התחתונה, חושבת על עוד מקום שבה הוא יכול להמצא.

הגג.

מיד עליתי במדרגות בצעדים מהירים עד שפגשתי בדלת החומה, הושטתי את ידי אל הידית ופתחתי אותה.

רוח קלילה נשבה אל פניי והבטתי לצדדי כשעיני מחפשות את דו וון.

הוא ישב על המעקה, בדיוק כמו ביום הראשון שלי כאן.

עיניו היו עצומות כך שהוא לא ישר לב אל נוכחותי.

שילבתי את ידי מאחור והתקדמתי אליו בצורה חמודה כשחיוך רחב על פני.