גרוויטי ורוורס פולס- משולשים, כפילים, והפכים משלימים

פרק חמישי

פידלפורד הגיע כחצי שעה אחרי שסטאנפורד ביקש את עזרתו. בנתיים דיפר הלך לחפש את סטאנלי ומייבל.
"שום דבר!" הם אמרו יחד והסתובבו לעבר דיפר כשהוא נכנס אל המטבח. מאחורי גבם הם ניסו להסתיר חבילות שוקולד.
"רק הפעם, אני אתעלם מזה," נאנח דיפר.
"זה מה שאמרתי בפעם הקודמת. ובזו שלפניה. ובזו שלפניה... אבל למי אכפת, ככה אנחנו לא נתפסים," אמרה מייבל.
דיפר גלגל עיניים. "בואו כבר, המדענים מחכים."
הם ירדו חזרה אל המעבדות הכבר- לא- כל- כל- סודיות של בקתת המסתורין. צמד המדענים ישבו ושוחחו בשקט. מק'גאקט החזיק ביד אקדח זכרונות.
"אהההההה! אני חשבתי שהרסתי אותו!" צעקה מייבל והבהילה את פידלפורד כל כך שהוא נפל מהכסא.
"זה לא אקדח אמיתי!" צעק פידלפורד כשקם בחזרה.
סטאנפורד כיחכח בגרונו. "אני אנסה לנסח את החשדות שלי מחדש כדי שכולם יכלו להבין," הוא דיבר אל הכלל אבל הסתכל בעיקר על מייבל וסטאנלי.
כולם התמקמו בנוחות וחיכו למוצא פיו.
"דיפר, אל תתחרפן, אבל אני חושב שזה באשמת ביל." אמר פורד.
ברור שדיפר התחרפן.
"אהההההההההההההההההההההההההה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!" הוא צעק ורץ במעגלים ברחבי החדר. כולם בהו בו וחלקו שוקולד, מרותקים לדיפר. נראה שפורד רוצה להצטרף אליו באיזשהו שלב.
אחרי שדיפר נרגע פורד חזר לתאוריה שלו.
"אנחנו השמדנו את ביל בכך שהרסנו את הזיכרון של סטאנלי. אבל גם החזרנו לסטאנלי את הזיכרון. אז יכול להיות שביל נכלא בראש של סטאן. וככה כאב לסטאנלי הראש כאילו יש שם משהו שלא צריך להיות שם. אני אצטרך לנסות לגלות מה גרם לו לכאב חזק כל פעם כשהוא נכנס אל הבקתה... בכל מקרה, עכשיו סטאנלי מרגיש כאילו חסר לו חלק במוח. אני חושב שזה ביל. חייבים לגלות אם התאוריה נכונה ואם כן מה גרם לביל לצאת." ובאווירה עליזה זאת סיים פורד את דבריו.
מק'גאקט המשיך לדבר במקום פורד. "אני וסטאנפורד דיברנו על איך זה יכל לקרות. מה שאתם כנראה לא יודעים, זה שהאקדח לא באמת מוחק זכרונות. הוא מעביר אותם לאזורים רחוקים מאוד בתת מודע. מקומות שלא אמורים להיות אפשריים להזכר מהם. אבל סטאן אוהב אתכם כל כך, שהוא הצליח להאחז בכם ולהיזכר בהכל. השאלה מה השתנה בזכרונות שלו שגרם לביל להשתחרר."
"אפשר להפסיק לדבר עלי כאילו אני לא כאן?" שאל סטאן ברטינה. השאר התעלמו ממנו.
"נו?!" שאל דיפר בחוסר סבלנות את סטאן.
"מה נו?" שאל דודו.
"מה השתנה בזכרונות שלך בזמן האחרון?!"
"אה, זה," אמר סטאן וחשב כמה רגעים. "אני נזכרתי לפני שבוע בפעם הראשונה ב... שיחה שלי עם ביל לפני שמת." הבין סטאן.
"למה דיברת איתו?" שאלה מייבל.
"יש דברים שלא שואלים, מייבל," ענה סטאן.
"זה דווקא הגיוני..." מלמל פורד וניגש אל לוח גיר שניצב בחדר והתחיל לחשב דברים. "אם הזכרון הזה הוא הפתח... זה גם האחרון לפני שהוא איבד אותם... ואז ביל... זה מסתדר...-"
"אני יודע!" צעק לפתע דיפר. כולם פנו לעברו בהפתעה. "שער חד הקרן! זו הסיבה שלסטאן כאב להיכנס לבקתה עד עכשיו!"
פורד קרן מגאווה. "אתה צודק, דיפר!"
"רגע. ביל הסיר את שער חד הקרן מהבקתה במהלך הקרב שלו נגד הבקתטרון, לא?" שאלה מייבל.
"כמו כל דבר שביל הרס, הוא חזר אחרי מותו שלם למקום. ואם היומנים חזרו (~זה כתוב ביומן השלישי~), אז גם השער חזר." ענה לה דיפר.
"ועוד משהו. איך סטאן נכנס אל הבקתה אם ביל היה בתוכו?"
הפעם פורד הוא זה שענה לה. "ביל נכנס לשם ברצון של מישהו אחר, וזה איפשר לו מעבר אל הבקתה. הוא גם לא נכנס בתור שד רב עוצמה, אלא בתור חלקיק זכרון נשכח וחסר קסם, יכולת השתלטות על אנשים, וכל דבר אחר שאפיין את הכוח שלו בתור שד. אז הכישוף כמעט לא השפיע עליו."
"אני לא רציתי שהוא יכנס!" מחה סטאן.
"אז... לפחות אנחנו מוגנים ממנו עכשיו בתוך הבקתה?" שאלה מייבל בתקווה.
"אני חושש שלא." ענה פידלפורד. "אני חושש שעכשיו נתנו לו כרטיס כניסה אל הבקתה. אנחנו יכולים רק לקוות שהוא לא יחזור לתקוף אותנו שוב. לא במציאות ולא בחלומות."
"אז הוא באמת עלול לחזור?!" קרא דיפר. הוא ניסה לקום ממקומו, ככל הנראה לסבב נוסף של ריצה במעגלים וצרחות, אבל מייבל עצרה אותו.
"טוב, ביל כבר יודע שלא כדאי להתעסק איתנו. מה הסיכוי שהוא ינסה להשתלט שוב על גרוויטי פולס? יש מספיק מימדים אחרים לנסות להשתלט עליהם. מה הוא כבר יצטרך מהמימד שלנו?" אמרה מייבל באילוץ.
"כן, מה הוא כבר יצטרך מהמימד שלנו?" שאל דיפר באותה עליצות.
הם עלו למעלה לישון, בלי לדעת כמה הם טועים. כי יש דברים שלעולם לא משתנים.