גרוויטי ורוורס פולס- משולשים, כפילים, והפכים משלימים

פרק שמיני

"מוכנה?" שאל דיפר את אחותו שתיקנה פגם מיקרוסקופי בלק שלה.
"אני מניחה שאין לי ברירה, נכון?" נאנחה מייבל וסגרה את בקבוק הלק.
הם עמדו יחד ליד מעגל הנרות ודיפר החל לדקלם לחש מהיומן שלו. כשהוא סיים הסביבה האפירה, האוויר הבליח וליב התגשם מולם.
"שלום, ילדים. אני מקווה שהיה לכם מסע פשוט. מצאתם את מה שביקשתי?" שאל ליב.
"מצאנו ועוד איך" אמר דיפר והציג בגאווה את דף הכישוף.
"תודה רבה לכם" אמר ליב, ולהבות צהובות עטפו את דף הכישוף ואת ידו של ליב. כעבור רגע הלהבות נעלמו והכישוף איתן. "אני אחזור מחר בנוגע לדבר השני שאתם צריכים לעשות לפי העסקה. להתראות ילדים." האוויר הבליח שוב, וליב נעלם. הצבע חזר לעולם והנרות כבו.
"כן, להתראות גם לך באמת." רטנה מייבל ועזרה לדיפר לאסוף את הנרות. "אנחנו רק הבאנו לו את הכישוף, וכבר הוא רוצה שמחר נעשה בשבילו עוד משהו. אני הולכת לקניון, יש לי כמה חנוניות לסגור איתן עניין."
"אני הולך להתאמן בהשלכת סכינם. תביאי לי שייק מהקניון" ענה לה דיפר.
"היית מת" אמרה מייבל והלכה מקרחת היער.

*     *    *

ליב הופיע בחלל של ריק המשולשים הוא ריחף לו בשקט ובחן את הכישוף.
"ברצינות? ככה אתה עושה עסקים?" הופיע ביל לפניו והחניק את צחוקו.
ביל זינק לאחורה בבהלה ועשה בטעות סיבוב שלם באוויר. ביל התפקע מצחוק.
"חשבתי שאתה לא יכול להשתמש בכוחות שלך, שחלק מהם זה לצפות על אחרים." ליב שילב ידיים.
"ואני חשבתי שאתה האחראי בנינו," ענה לו ביל.
"מה?" ליב לא הבין.
ביל הצביע שמאלה מהם, אל עבר בועה שליב יכל לעקוב בעזרתה אחרי יצורים במקומות שונים. ליב הרביץ לעצמו במצח. "אני לא מאמין ששכחתי לכבות את זה." אמר ליב וניגש לסגור את הבועה.
"אז... ראיתי שהבאת את הכישוף," אמר ביל וצעד מאחוריו.
"הוא לא נראה לי כיפי במיוחד," הושיט ליב את דף הכישוף לביל. ביל קרא אותו בעיון. "אל תגזים, עברתי דברים הרבה יותר כואבים," אמר ביל. "גם אתה עברת דברים קשים לעיתים קרובות, לא?"
ליב הסתובב להביט בו כדי לבדוק אם הוא רציני. "אה... אני משתדל להתחמק מדברים כאלה."
"אין לך מושג מה אתה אתה מפסיד," אמר ביל ומשך בכתיפו. "אני אוהב כאב."
ליב בהה בו כמה רגעים, טלטל את ראשו והסתובב בחזרה אם הבועה. "שכחתי לרגע עם מי אני מדבר."
"לפני שאנחנו עושים את הכישוף כדאי שתשאיר שער בין המימד הזה, גרוויטי פולס ורוורס פולס." אמר ביל. "ולדעתי עדיף שתשאיר את הבועה הזאת ואת הבועה לצפייה על גרוויטי פולס. הן יהיו שימושיות."
"לשם שינוי, אתה צודק." נאנח ליב ונפנה מהבועה.
"לשם שינוי?" ביל הרים חצי מהגבה שלו. ליב התעלם ממנו וריחף לעשות חיבורים יציבים בין שלושת המימדים שביל הזכיר.
לאחר שהחליט שהשערים חזקים פנה חזרה אל ביל. "בוא נעבור שוב על הכישוף. קודם אני אצטרך להפוך אותנו לצורת בני אדם, ואז נשתמש בכוח שלי ובשרשראות כדי לקחת ממני את הקסם. לפי הכישוף הראשון אנחנו עלולים להיות מעולפים לזמן מה, אז - אני לא מאמין שאני אומר את זה- כדאי שנתחיל עם כישוף הגוף כבר עכשיו."
"סוף סוף הוא חושב בהיגיון," אמר ביל.
"אני עדיין יכול לוותר על זה, ביל." הזכיר ליב.
"אני עדיין יכול להשתמש בשרשראות להכריח אותך לעשות את זה, ליב." הזכיר ביל.
"איזה יופי של חבר," מלמל ליב ולקח את דף הכישוף מביל. הוא קרא את ההוראות שוב והתחיל לפעול לפיהן. הוא זימן מעיין כוכבים זוהרים במעגל ועסק בלנסות להגדיל אותם.
"מעניין למה מישהו כתב את הכישוף הזה," תהה ביל בקול. "כי בגרסה שבא מישהו מבחוץ עושה את הכישוף ליצורים כמונו הוא מת. ושנינו מעולם לא רצינו להפוך לבני אדם."
"אנחנו אומנם הכי חזקים, אבל יש עוד כל מיני שדים קוסמיים שאולי ירצו בזה. ההורים שלי ספציפית תמיד אהבו להיות משולשים, אבל אולי ההורים שלך ירצו יום אחד ללבוש צורה אנושית. או נלה והילי, השדות הקוסמייות ממימד 425." הציע ליב.
"אני הרגתי את ההורים שלי." אמר ביל.
הכוכבים שליב יצר היבהבו ונעלמו. "אתה מה?!" הוא הסתובב אל ביל בהלם. "תמיד ידעתי שאתה השמדת את מימד הבית שלך, אבל לא חשבתי שהשמדת את המשפחה שלך!"
"זאת כזאת בעיה גדולה?" שאל ביל.
ליב פשוט בהה בו המום במשך דקה ארוכה.
"אם אתה מתחיל לבכות, אני אכתוב לך על השרשראות 'אני חטטן מעצבן' לשנה שלמה." התרגז ביל.
"אני לא אבין את המטרה של המעשים שלך לעולם," אמר ליב וישר את מגבעתו. "אני אנסה את הכישוף שוב, ובבקשה על תסיח את דעתי הפעם."

*       *       *

ליב התעורר והרגיש שהכול כואב לו. לקח לו כמה רגעים להיזכר איך יכול להיות שכואב לו.
הוא מיהר לקום ונפל מיד. אז הוא ניסה את שיטת הריחוף במקום. הוא לא הרגיש יציב כרגיל, אבל זה היה עדיף על פני לנסות לשמור על שיווי משקל.
"בוקר טוב," נשמע קולו של ביל קצת מאחוריו. ליב הסתובב ונפל שוב. במקום משולש ישב שם בחור עם שער שחור-צהוב, רטייה בצורת משולש הפוך על עינו הימנית, וחליפה יחודית.
"ביל?" ליב לא האמין שזה באמת המשולש.
"כשמישהו אומר לך בוקר טוב נהוג להשיב לו בוקר אור. אתה חייב לעבוד על הנימוסים שלך." ענה ביל האנושי.
''מה קרה?" שאל ליב, שניסה להיזכר בשעות האחרונות, אבל הראש שלו כאב.
"אני מבין שמבחינתך אסור לברך בוקר טוב בצהריים," רטן ביל. "עשית את כישוף הגוף עלינו, ואחרי חמש שניות בתוך הגוף האנושי קרסת עלי. ניסיתי לקום, אבל התעלפתי גם אחרי שנייה. ואז לפני שעה בערך התעוררתי, וניסיתי לקום אבל נפלתי. אז העברתי כמה זמן בלנסות ללכת נורמלי, ואז נפלתי לתנוחה המוזרה הזאת, ואז ניסיתי לקום בפעם הארבעים ומשהו ולא הצלחתי. אז חיכיתי שתתעורר, ואחרי רבע שעה החלטת שזה זמן מתאים לקום, ואז נפלת, ואז ריחפת, ואני אמרתי לך בוקר טוב ואתה בגסות רוח בחרת להתעלם, ואז-"
"אני יודע מה קרה מהנקודה הזאת, ביל. אתה לא צריך להזכיר לי." עצר אותו ליב. "אני נראה גם כמוך?"
"אתה אומר את זה כאילו זה איזה דבר מחריד," אמר ביל.
ליב הרגיש שהפנים שלו מתחממות. "לא התכוונתי לזה ככה, פשוט אין לי מושג איך אני נראה-"
"אתה הסמקת הרגע בכחול?" שאל ביל בעניין.
"לא," שיקר ליב והסמיק עוד יותר.
"-זה יכול להיות ממש מגניב אם יש לך דם כחול, כמו של נסיכים." המשיך ביל.
"אמממ... תודה?" ענה ליב.
"אין בעד מה. אם אתה רוצה לראות איך אתה נראה, יש מראה בכיוון ההוא," ביל הצביע לאיזה מקום אקראי. "אבל לפני כן, אני אודה אם תעזור לי לקום."
"למה יש מראה בריק המשולשים?" שאל ליב בזמן שעזר לביל לקום. "זה פשוט חלל אין סופי ומסתורי."
"תתפלא כמה רהיטים מרחפים פה. חלק מהם אני הבאתי לכאאאאאן!" ביל נפל על הרצפה. "ברצינות, יותר קל להשתלט על מישהו שכבר יודע ללכת עם גוף אנושי. בחיים לא חשבתי שאני אצטרך ללמוד ללכת."
ליב כבר ריחף להביט במראה, וביל בעקבותיו בעזרת מקל ההליכה שלו, שנפל רחוק ממנו בזמן שנפל בעצמו כשחיכה שליב יתעורר.
הם נעמדו לצורך השוואה מול המראה. מהמראה השתקפו שני בחורים כמעט זהים. היו בינהם רק כמה הבדלים: ההבדל הראשון הוא שאחד מהם היה צהוב והאחר היה כחול. ההבדל השני היה שלצהוב היתה רטייה על עין ימין ולכחול רטייה על עין שמאל. ההבדל השלישי היה שלביל היה מקל הליכה, ולליב היו קווי מתאר בקושי נראים לעין של אזיקים ושרשראות. ההבדל הרביעי הוא שלביל התפרש לרוב חיוך קצת לא נורמלי על הפנים, ולליב היו סימנים לבכי תמידי מתחת לעיניים.
"מבחינה חיצונית, אם לא מסתכלים על העיניים שלנו, שנשארו כמו קודם, אנחנו נראים כמו בני אדם אלגנטים אבל אקראיים". אמר ביל.
"או אם שמים לב לכך שיש לנו מגבעות מרחפות. או רטיות משולשות מרחפות. או שיש לנו חליפות הזויות במיוחד שמעוצבות ממש דומה למראה המשולש שלנו. כן, שום דבר בולט." אמר ליב בציניות.
"תמיד ידעתי שאתה המוזה האמיתית בנינו, אבל לא ידעתי שאתה מבין גם באופנה אנושית." ענה ביל.
"אה, מה? אני... אני פשוט אתעלם מזה," אמר ליב. "יש לנו עוד כשף אחד לעשות, אבל כרגע עדיף שנתרגל לגופים האנושיים שלנו. בעיקר כדאי שנצליח ללכת בקלות. אנחנו חכמים. כמה קשה זה כבר יכול להיות?"