גרוויטי ורוורס פולס- משולשים, כפילים, והפכים משלימים

פרק שישה-עשר

ביל וליב עלו לגג עם שקי השינה. מיד כשהוא סיים לעלות, ליב הלך לחלק להרחוק ביותר שהיה יציב, פרש את השק שלו ונכנס לבפנים.
"ליב, אני-" החל לומר ביל בחשש.
"רק-רק תעזוב אותי. בבקשה. אל תדבר איתי בכלל," הקול של ליב נשמע חלש אבל החלטי.
ביל רצה להגיד משהו, לנסות לדבר איתו, לנסות לשפר את מצב רוחו הדיכאוני, אבל לא ידע איך. אחרי כמה רגעים של התלבטות הוא נאנח ונכנס גם כן לשק שינה. ביל היה כל כך עייף, שהוא נרדם כמעט מיד, בלי בכלל לשים לב.
ביל לא ידע אחרי כמה זמן הוא התעורר או באיזו שעה, אבל השמיים היו חשוכים לחלוטין פרט לכוכבים ולירח. מה העיר אותו? היה נדמה לו שלתוך השינה שלו הסתננה... צרחה מעומעמת? קשה לדעת כשמוקפים ביערות המוזרים האלו.
ואז הוא שמע קול חרש בכי מהכיוון שליב נמצא בו. ביל התיישב, והסתכל אל עבר ליב. גבו היה מופנה אל ביל, אבל ביל ראה שהוא רועד מבעד לשק השינה.
"ליב?" שאל ביל בהיסוס. ליב תמיד בכה, זה לא היה מיוחד. אבל הפעם לביל היה אכפת.
נשמעה משיכה באף. "פשוט- פשוט תתרחק ממני. הכי הרבה שאתה יכול."
"אבל למה?" שאל ביל בעדינות. "אני רוצה לעזור לך."
"לעזור? לי?" ליב שאל בסרקזם וחוסר אמון בין יפחה ליפחה. "ממתי בדיוק אכפת לך ממני?"
"אני-" ביל הופתע לגלות שבאמת אכפת לו. הוא לא שם לב עד עכשיו. "אני חושב שאולי זה הגיע כחבילה אחת יחד עם הגוף האנושי?"
"באופן מפתיע אני מאמין לך."
"וזה אומר שאתה מוכן לספר לי למה אני לא יכול לעזור לך?"
ליב שתק והרגיע את הדמעות שלו במשך כמה דקות. ביל לא זז בזמן הזה. עד שהוא באמת רוצה לעזור למישהו, לדבר עם מישהו, זה הרבה יותר קשה ממה שתמיד היה לו עם אנשים שהוא רק רצה לנצל.
לבסוף ליב שאל: "מה הם עשו לך?"
"מה זאת אומרת?"
"משפחת פיינס שכאן. מה הם עשו לך מאז שהפכת לבן אדם?"
"הם התלבטו עם להרוג אותי, ובסוף החליטו שאולי אני דובר אמת והם כלאו אותי במרתף תחת המון הגנות קסומות וטכנולוגיות."
ליד נרעד שוב והתייפח. "זה הכל? אחרי כל מה שעשית להם? החל מזה ששיקרת לסטאנפורד במשך שנים, השתלטת על גופו ורדפתו אות במשך שלושים שנה במימדים שונים, דרך המפגשים שלך עם משפחת פיינס לפני שלוש שנים ועד האפוקליפסה שפתחת על עירם? זה הכל?"
"כ-כן. גם אני הייתי מופתע."
ליב פרץ בבכי שוב, התיישב עם הרגליים משתלשלות מהגג והתעטף מכף רגל ועד ראש בשק השינה.
ביל שתק כדקה, ואז התקרב בשקט והתיישב מאחורי ליב. הוא הניח בהיסוס את ידו על כתפו של ליב. "ליב, מה- מה משפחת פיינס שלך עשתה לך?"
ליב בכה יותר. אחרי רגעים נוספים שבהם לא דיבר הוא אמר: "הם כ-כלאו אותי גם כן. שוב. ואז-ואז הם לקחו אותי למרתף העי-העינויים שלהם. בג-בגלל שנעלם לי הקסם, הם נז-נזכרו בכל ההרפתקאות שלנו מהעבר. אז הם הח- הם החליטו להעניש אותי. והם-" הקול של ליב נשבר והוא התכווץ.
"ליב, מה הם עשו לך?" דחק בו ביל.
"אתה ראי-ראית איך נראיתי קודם, ל-לא?"
"אני רוצה שתספר לי מה קרה."
ליב נשם נשימה נרעדת. "הם חזרו כל-כל שעה בערך, עם ס- סכינים חדים ותקפו אות- תי והכ-הכאיבו לי-" הוא התייפח שוב.
ביל נתן לו לבכות עוד כמה רגעים."אני ממש מצטער," הוא לחש. "אני מבין איך זה באשמתי בצורה מסויימת. ואני לא מאמין שהם עשו לך את זה על המעט הרפתקאות שעברת איתם. אתה- אתה עדיין רוצה שאני אלך? כי אני עדיין רוצה לעזור לך."
ליב לא ענה. ביל פירש את זה כאישור שהוא ישאר. שניהם לא זזו. הבכי של ליב נרגע לאט לאט. אחרי כמה דקות ליב הרים את ראשו כלפי הירח. "אבל לא זאת הנקודה."
"למה אתה מתכוון?"
"למה זה קורה לי כל הזמן? למה אני תמיד נכלא? למה אני לא מסוגל להת-להתנגד אף פעם-?" הבכי של ליב התחדש.
"אני יודע שאתה נוטה להיות שבוי מלחמה יותר מכל אחד שאני מכיר, אבל-"
"אין לך מושג כמה פ- פעמים נכלאתי, ביל. אני-אני הייתי כלוא יותר מהזמן שהייתי חופ-חופשי. זה היה קורה גם לפני מלחמת האורקלים, אבל מ- מאז זה רק הח-החמיר. אני כל פעם חושב שא-שאני-" ליב בכה ממש בקול עכשיו.
"אתה חושב שאתה מה, ליב?" ביל אמר בקול שקט.
הוא נשם עמוק. "אני חושב שיש לי ס-סיכוי להיות בסד-דר, שכבר התחזקתי ואני לא אשבה ש- שוב, אבל כל פעם אני מ- מגלה שוב שאני כל כך ח-חלש, ואני לא מס-סוגל להתנג-גד..."
ביל התקרב לליב יותר והתיישב כמוהו עם רגליים מעבר לגג. "זאת הסיבה שאתה תמיד מתבודד? מרחף לך במימדים שקטים ורחוקים בלי ליצור קשר עם אף אחד?"
ליב הנהן קלות. "כ-כל פעם שאני משתתף באיזו שהיא הרפתקאה שכזו אני נופל בשבי, או לפחות נפצע קשה מאוד. א-אני לא יודע ל-למה."
ביל נגע קלות בנקודה סביב מפרק כף ידו של ליב, והאזיקים שלו זהרו. השרשראות האינסופיות הובילו לשום מקום כרגיל, אבל סביב אצבעותיו של ביל הופיע הקצה הכרוך בטבעות אליו. "ומה עם האזיקים האלו ממלחמת האורקלים?"
"הם ה-הכי נוראים," אמר ליב ושיפשף את האזיקים בהיסח הדעת. "לא מ-משנה לאן אני פונה, כמה ר-רחוק ממך או מהרופילה, אני נשאר אסיר, חסר של-שליטה אמיתית, מלפני שאפילו המימד הזה היה קיים."
"בלילה האחד שהייתי אסיר אצל משפחת פיינס, זה היה נורא. גם לא יכולתי לזוז, וגם זה היה אצל משפחת פיינס..." ביל שיתף את ליב. "אני יודע שזה לא נראה ככה, אבל כל פעם שאני נרדם א-אני מותקף על ידיהם שוב, כמו בסוף האפוקליפסה. אני חושב שאם אני אצטרך לסבול כאן עוד כמה לילות אני פשוט אתמוטט. איך אתה מסוגל לחיות ככה כל כך זמן?" הקול של ליב קצת נשבר והוא נשם עמוק.
"טוב, אתה יודע שאני נשבר כל הזמן," ליב הסתכל על ביל לראשונה באותו הלילה. "לא ידעתי שאתה סובל מהיום בו מתת כל כך. ואני מניח שזה לא נשמע מתחשב בצורה בה נסחתי את זה."
"לא, זה בסדר. מה שלא מתחשב אלו כל הפעמים שבהם אמרתי לך לסתום ולהפסיק לבכות. הייתי נוראי."
"אתה סבלת ממשפחת פיינס גם כשהיית מ-מת? כי אני מבין שהיית בסוג של מודעות."
"א-אני ראיתי לפעמים קטעים מתוך מה שסטאן עשה, לפעמים הייתי מחוסר מודעות לחלוטין. אבל רוב הזמן אני ראית קטעים מהחיים שלי, וראיתי בלולאה חוזרת את הרגעים הכי מ-מפחידים שעברתי במוזרמגדון, ואת הרגע שבו מ-מתתי-" ליב נשם עמוק וסילק את הזכרונות מראשו. להפתעתו במקום לרדת עליו, ליב הניח יד על רגלו.
"מצטער, אני לא התכוונתי לספר לך את זה. זה בטוח לא עוזר לך עם בעית ההיכלאות שלך."
"גם מה שאתה עובר לא בסדר. אני יודע מה זה לא להירדם בלילה מנושאים כאלו, אבל אף פעם לא מתתי."
"ובכל זאת המוות שלי היה רק שלוש שנים. אני עדיין לא מבין איך אתה מסתדר עם הכאב והסיוטים והישברויות והשרשראות האלה כל הזמן. כל כך הרבה עידנים. איך זה מרגיש להיות כלוא באזיקים האלו?"
משהו בהבעה של ליב השתנתה. "אתה באמת בטוח שאתה רוצה לדעת?"
"כן, אחרת לא הייתי שואל."
זה היה הרגע שבו ליב דחף את ביל מהגג.
ביל נתקע בחלון החדר של הילדים, תלוי רק בעזרת השרשראות של ליב מאצבעותיו. בתוך החדר דיפר מייבל ג' ישבה עם אימה בעיניים, מייבל ר' ישבה מכווצת מאחורי מיטתה של מייבל ג', דיפר ר' היה בהלם ודיפר ג' התקדם עם מבט רצחני אל עבר ביל.
ביל לא ניסה להתעמק במה שקרה שם. הוא ניסה לטפס מעלה ולא הצליח. "ליב, זה לא מצחיק! תמשוך אותי למעלה עכשיו!"
ליב משך בשרשראות עד שביל עלה שוב אל הגג.
"למה עשית את זה?!" התנשף ביל.
"שאלת איך זה מרגיש," ליב משך בכתפיו. עד כמה שביל התעצבן על כך שדחף אותו מהגג, הוקל לו לראות שהדמעות שלו יבשו קצת.
"אני מצטער שדחפתי אותך," אמר ליב אחרי שביל התמקם מחדש לידו. "זו פחות או יותר התחושה של להיות תמיד אזוק אליך, בנוסף לתחושה של להיות מותקף לו כלוא שמסתבר שאתה מכיר."
ביל פנה אל ליב והניח יד על כתפו שוב. "ככה אתה מרגיש? כל יום ויום מאז מלחמת האורקלים?"
ליב משך באף והנהן.
"ליב, אני מבטיח לך, שברגע שאני אקבל שוב את כוחות הקסם שלי, אני אסיר את האזיקים האלו אחת ולתמיד," אמר ביל והתכוון לזה.
ליב הביט בו ועיניו העצובות הוארו לאט לאט בתקווה וייחול כל כך עמוקים שהוא לא הצליח להסתיר. "אתה באמת מתכוון לזה? לא עוד אחת מהבטחות השווא שלך?" שאל.
"כן. חד וחלק."
"תודה! כל כך תודה!" אמר ליב ועשה פעולה שהפתיעה את ביל במיוחד. הוא חיבק את ביל. ביל הסמיק קלות והיה מאוד מודע לזרועות של ליב שהיו כרוכות סביב גופו ולידו העדינות על גבו. הנשימה הרכה שלו ליטפה את כתפו.
"ליב, אתה חונק אותי."
ליב הרפה מעט, אבל לא התנתק מביל. אחרי כמה רגעים מהוססים ביל משך את ידיו כלפי הגב של ליב וחיבק אותו בחזרה. ביל רצה להסתכל לליב בעיניים, אבל חשש. לא משנה כמה פעמים הוא השתלט על גופים של אנשים, הוא אף פעם לא היה בעצמו כל כך קרוב פיזית למישהו. והתחושה לא הייתה גרועה כמו שהוא חשב.
הם נשארו מחובקים יחד עד שנרדמו.