גרוויטי ורוורס פולס- משולשים, כפילים, והפכים משלימים

פרק שני

~~~~~~אני רק רוצה שתדעו שאני לא כותבת באיזה מימד מתרחש כל פרק. אני חושבת שתצליחו להבין לבד. ~~~~~~~~~~~~~~~

מייבל התעוררה בבוקר מחלום מוזר.  היה בו משולש כחול עם עין אחת. היא זכרה רק רצף מהיר של הרבה תמונות, שהיא לא זכרה מהן אף אחת חוץ מכמה תמונות של סימנים מוזרים,  שנראו לה מוכרים איך שהוא.
היא קמה להתלבש ולהתאפר. היא הניחה על ראשה את הקשת עם האבן הכחולה, סימן ההכר שלה.
בזמן שהיא עברה במסדרון היא ראתה את דיפר יוצא מהחדר שלו. הוא כבר הספיק לסרק את שערו שחשף את כתם הלידה שלו.
"בוקר," אמרה מייבל בקצרה וירדה למטה לאכול ארוחת בוקר.
"בוקר טוב," ענה דיפר וירד בעקבותיה.
בזמן ארוחת הבוקר דיפר שלף את היומן שכל כך אהב וקרא תוך כדי האוכל. מייבל שנאה את היומן הזה. הוא היה אחד משני החפצים השנואים עליה. דיפר ראה בו חפץ מדהים ופורץ דרך. מייבל ראתה בו קללה.
"מייבל?" שאל דיפר והוציא את מייבל מהירהוריה.
"מה?" רטנה מייבל.
"שאלתי אותך אם תרצי לבוא איתי אל המסתור היום," חזר דיפר על דבריו. לא התאים לאחותו לא להיות מרוכזת. היא בקושי שמה לב לחביתה שבצלחתה.
"נראה לי שכן," החליטה מייבל. היא פתחה את הטלפון שלה ונכנסה לכמה אתרים.
"סוס! יש ביקורת רעה על בקתת הטלפתיה באינטרנט! תמחק אותה!"
סוס הגיע מהר. הוא היה בחור מבריק שעבד בראש חברת ההייטק הטובה ביותר בצפון אורגון. משפחת פיינס שכרה אותו בשביל הכישורי ההאקר שלו. "אני תכף אטפל בזה," הוא ענה. הוא לא בדיוק היה נאמן למשפחת פיינס, אבל הוא היה טוב בעבודתו, ושמח שיכול להשאר קרוב לבית במקום לעבוד בעיר גדולה ורחוקה.
"הולכים?" שאל דיפר.
"הולכים," אמרה מייבל.

את המסתור הם גילו לפני שלוש שנים, בזמן שעוד ניסו להבין מי המחבר של היומנים. הוא נראה כמו סתם עץ ביער, אבל הוא היה עשוי ממתכת. מייבל הרימה אבן ופגעה באחד מענפיו. העץ שקע למטה וחשף מדרגות. התאומים ירדו לשם לעיתים קרובות. היה להם שקט ופרטיות, הם יכלו לעבוד על מה שרק רצו בלי שיהיה מי שיפריע להם, כולל דוד סטאנלי ודוד סטאנפורד. אבל זה היה גם המקום היחיד שבו הרגישו מספיק בטוחים בשביל להסיר לכמה רגעים את התדמית הקשוחה והמרושעת שלהם ולהתנהג כאילו כלום לא קרה בשנים האחרונות.
"הו,  הנה את! אני לא מאמין ששכחתי אותך כאן!" אמר דיפר, וחיבק את הגלימה שלו, שהשאיר על מתלה המעילים באחד החדרים.
"נו?" שאלה מייבל.
"מה נו?" החזיר לה דיפר בשאלה.
"למה באנו לפה? אני יודעת שביקשת שאבוא לכאן מסיבה כלשהי,"
"האמת ש... אני יודע שזה ישמע מטופש, אבל היה לי חלום מוזר בלילה,"
"בשביל זה אני פה?" רטנה מייבל. היא לא התכוונה לספר לו שגם היא חלמה חלום מוזר.
"אני יודע שזה טיפשי וחשד לא מבוסס, אבל חלמתי על יצור חזק שמופיע ביומן שלי," הוא פתח ביומן וחיפש את העמוד על המפלצת.
"אני מתפלאת שלא שמעת על זה. כשמישהו קורא על משהו ואז הולך לישון, יש סבירות גבוהה שהו-"
מייבל השתתקה כשאחיה הראה לה את העמוד שחיפש. הייתה בו מפלצת. אבל מייבל כבר ראתה אותה פעם. ממש לא מזמן בעצם. הלילה. זאת המפלצת שהיא ראתה בחלום שלה.
"הכל בסדר?" שאל דיפר בקימוט מצח.
"אתה לא היחיד שחלם עליו הלילה," אמרה מייבל. היא לא דאגה מחלומות מוזרים. אבל אם היא ואחיה חלמו על אותו דבר, כנראה זה יותר מחלום. וברוורס פולס, קשה למצוא צירופי מקרים.
דיפר הקריא מתוך הספר. "קוראים לו ליב. בתקופות עתיקות הוא היה מכונה 'ההשראה הטובה'. אומנים, פילוסופים ופיזיקאים היו מזמנים אותו כדי לקבל עזרה והשראה. יש לו כוחות חזקים על המוח, והוא יכול להתגשם בחלומות ומדיטציות. הוא עזר לי לכתוב את היומן הזה. בפרק הבא כתוב על איך נפגשנו ואיך אפשר לזמן אותו. "
"חוץ מהיצור הכחול והמשולש הזה, ראיתי בחלום שלי גם המון תמונות. כתוב על זה משהו?" שאלה מייבל.
"גם לי היו כל מיני תמונות. אבל אני זוכר רק קומץ קטן של תמונות עם סמלים מוזרים"
"גם אני! זה בטוח לא צירוף מקרים," עיני שניהם נדדו אל עבר התמונה של ליב ביומן. השתרר מתח בחלל הסגור.
"את יודעת מה? יכול להיות שזה סוג של סימני סתרים. אני אבדוק את זה," אמר דיפר בפתאומיות, חטף את הספר מהשולחן והתיישב לקרוא.
"רעיון טוב. אני אבדוק אם יש כזה כתב באחד מהרישומים שהוא השאיר כאן," אמרה מייבל והתרחקה אל הקירות המלאים בדפים. הם השתדלו לא לנקוב בשמו של מחבר היומנים אף פעם. זה העלה נושאים באוויר שהם עשו מאמץ גדול להתעלם מהם.
אחרי כמה דקות דיפר קרא מהצד השני של החדר שהוא מצא את הצופן.
"זה צופן שנראה לי תואם את הסימנים בחלום שלי, אבל הוא גם נראה שונה איכשהו משאר הצפנים ביומן. כאילו מישהו השתמש בפרץ אור כדי לכתוב את המקודד, ולא בעט." אמר דיפר. "נראה לי שזה הסימן הראשון. אני זוכר שהוא הי עם נקודות שקווין מחברים ביניהן," הוא שיתף אותה בזיכרונו.
"לא. בסימן הראשון היו יותר נקודות מכאן," אמרה מייבל, "זה נראה יותר ככה." היא הצביע על סימן שדיפר לא שם לב אליו.
זה לקח להם כמה שעות, אבל הם שיחזרו את רצף הסימנים והצליחו להרכיב אותם בצורה הגיונית. אף על פי המתח הכבד, הם נהנו מהפתירה המשותפת. זה היה ממש כמו פעם, לפני שגילו את זהות המחבר. לפני שהבינו את כמות כוחם. לפני שהכול השתנה.
והם היו בסדר, עד שסיימו לפענח את הצופן.
הם עברו שוב על כל הסימנים, כדי לוודא שהם צודקים. את התוצאה הם כתבו על דף.

אני מחכה לכם, מייבל ודיפר פיינס.

אולי היא רק דמיינה את זה, אבל נראה למייבל פתאום שהעין בתמונה של ליב זזה לרגע. כאילו הוא רואה כל צעד וצעד שלה.