גרוויטי ורוורס פולס- משולשים, כפילים, והפכים משלימים

פרק שלושה-עשר

ביל גילה שאם ערים במשך כמה וכמה שעות, נרדמים. הוא לא ניסה להירדם, אבל הוא איבד אחיזה במציאות כשהעפעפיים שלו הכבידו עליו. משפחת פיינס החזירה אותו למרתף, והוא נרדם בישיבה. היה לו חלום אירוני בו הוא ראה קטעים מחלומות של אנשים בזמן שתיקשר איתם, אבל הפעם מזווית הראיה שלהם.
"הי, ביל, קום!" קטע קול את החלום של ביל.
"מ-מה?" ביל קם ושיפשף עיניים. מולו עמדו סטאנפורד ומייבל.
פורד נאנח. "עכשיו השעה שבע. אני ממליץ לך לקום ולצחצח שיניים ולאכול משהו לפני שאנחנו הולכים לרוורס פולס."
הגוף של ביל כאב מהשינה הלא נוחה. "אז תוכלו לשחרר אותי כדי שאני אעשה זאת?"
"טוב, ברור, בשביל זה אנחנו פה." אמרה מייבל. "אנחנו לא השעון המעורר שלך."
הם שיחררו אותו, וליוו אותו למעלה, שם ביל למד את סודותיה של מברשת השיניים. הם נתנו קצת זמן להתארגן, ואחר כך ירדו למטה ונכנסו אל המטבח. סטאנלי, דיפר וסוס כבר היו שם, אכלו וופלים ושתו מיץ תפוזים.
סטאן עמד עם המחבת וטיגן וופלים. הם הדיפו ריח נפלא של שמן והשמיעו רחשי טיגון. "בוקר טוב, ששת! גם לך מייבל! תצטרפו לארוחת הבוקר!"
"אתה נשמע מאוד שמח, סטאנלי. למה זה?" שאל פורד וגרר כיסא אל השולחן.
"פשוט עבר כל כך הרבה זמן מאז שהייתה לנו הרפתקה משפחתית." סטאנלי חייך חיוך גדול.
"דוד סטאן, אתה שורף את הוופלים," דיפר הרים את עייניו מעיתון. "נקווה שבהרפתקה הזאת לא יהיו גמלי-ליוויתן אימתניים. זוכרים איך כמעט אכלו אותנו ארבע-עשרה פעמים?"
"ידעתי שאתם משפחה הרפתקנית, אבל לא ידעתי למה הכנסתי את עצמי כשהתחנתי עם חסוס," אמרה מלודי ונכנסה למטבח. היא עברה ליד סוס ונישקה אותו על המצח, ומשם המשיכה אל הקומקום.
"בוקר טוב מתוקה," אמר סוס. "אני חושב שהסוכר נמצא בצד השני של המזווה."
"הי, דיפר, רוצה לטעום מהמיץ-מייבל שלי?" שאלה מייבל. "הכנסתי בו שיפור!"
"אני חושב שאני בוחר ב'לא'," ענה. "טוב לראות שפאסיפיקה כבר הפעילה את הקשרים שלה ופרסמה בעיתון שצריך להזהר מהתקפה." דיפר בחן את מייבל וצימצם עיניים. "את באמת לובשת עכשיו סוודר של רטט שלבוש בחליפת סופר-רשעים?"
"אוי, דיפר, מתי תלמד כבר שצריך להתאים בגד למקום?" שאלה מייבל. "ואני רוצה שידעו שאני תמיד אוהבת את רטט, לא משנה כמה רשע הוא."
בכל שגרת הבוקר המאוד ביתית וחמימה הזאת, ביל הרגיש מאוד לא במקום. סביר להניח שאם היו לו הכוחות שלו עכשיו, הוא היה שורף את כול החדר באש כחולה והולך משם. אבל עכשיו הוא היה צריך להיות חלק מהשגרה של משפחת פיינס.
סטאן הגיש לאחיו, אחייניתו, מלודי ולבסוף לביל וופלים בלגים. אחרי שהטביעה את הפנקייקים שלה, מייבל העבירה לביל את סירופ המייפל והסבירה לו שזה מצרך חובה עם כל וופל ופנקייק. היה לסירופ טעם מתוק שהזכיר לביל את המשקאות שהוא וחבריו נוהגים לשתות ביום טוקרלין.
"רוצה מיץ?" שאל דיפר את ביל והושיט לו כוס מלאה מיץ תפוזים כתום וקשית ירוקה.
לפני שהוא הספיק לעצור את עצמו, ביל פרץ בצחוק. כל הנוכחים בהו בו בעין עקומה.
"אתה מרגיש בסדר, אח שלו?" שאל סוס.
"מצטער," אמר ביל והרגיע את צחוקו. "פשוט, קשיות."
"מה הבעיה איתן?" שאל סטאן.
"זה פשוט כזה דבר מטופש," אמר ביל. "אתם בני האדם מבזבזים את זמנכם על המצאת דברים כל כך מטופשים וחסרי תועלת."
"הי, קשיות זה דבר נהדר ואתה לא תרד על החפץ הנפלא הזה!" צעקה מייבל בפה מלא.
"בסדר, ביל, עכשיו כשאתה בן אדם כדאי שתתרגל להמצאות נהדרות-טפשיות," אמר דיפר והוציא את הקשית מהכוס. "למזלך אין שום חוק שאומר שאתה חייב להשתמש בקשית כדי לשתות, אז תשתה איך שאתה מעדיף."
"כתבתי את החוק הזה ברשימת הצעות החוק השנייה שלי שאני אציע אחרי שאני אהיה חברת קונגרס, אתה יודע?" אמרה מייבל לאחיה.
דיפר כיחכח בגרון. "בכל מקרה, אתה רוצה לשתות או לא?"
"כן, תודה." ביל נטל את הכוס.
אחרי כמה דקות נוספות וונדי הגיעה חמושה בגרזן החביב עליה, ומיד אחריה גדעון לבוש באחת החליפות הרשמיות של אוהל הטלפתיה.
"אם נצטרך לדבר דיפלומטי," אמר גדעון לוונדי. "את תהרסי הכל עם הגרזן הזה."
"ואם יהיה קרב," ענתה לו וונדי באותו המטבע. "אתה תהרוס הכל עם החולשות שלך והשער המסנוור שלך שיפריע לכולנו בעיניים."
"ואם תהיו עסוקים בלריב במקום לעזור," אמר דיפר. "אז כולנו מתים."
המשלחת יצאה מבקתת המסתורין אל רוח הבוקר הקרירה הנישאת בין העצים. ציפורים צייצו, ושועל וגמד רצו ביער.
"איפה פאסיפיקה?" שאל גדעון. "היא היתה אמורה לבוא כבר."
לימוזינה ישנה עצרה בחריקת צמיגים לפני החבורה. הדלת נפתחה, ופאסיפיקה יצאה החוצה. היא לבשה בגדי מעצבים צמודים והרכיבה משקפי שמש עם מסגרת סגולה.
"שלום כולם!" אמרה פאסיפיקה. הלימוזינה נסעה בחזרה בשביל הגישה. "אני מוכנה לצאת להרפתקאה!"
"באיחור אופנתי, כרגיל." גיחכה מייבל.
"עכשיו כשכולנו כאן, אפשר סוף סוף לצאת לרוורס פולס!" הכריז פורד. השאר הריעו.
ביל הוביל אותם אל תוך היער, ועצר בנקודה שבה פגש את משפחת פיינס רק אתמול. כל כך הרבה עבר, קשה להאמין שעבר רק יום.
"זה עלול להיות קצת מוזר," אמר ביל. "אבל יש כן שער בין מימדי. בגלל שאנחנו חבורה גדולה של מוזרים, לא נראה לי שזה יפריע למישהו. נעבור מכאן למימד שנקרא ריק המשולשים, שזה מימד שנראה כמו גלקסיה אין סופית, שכל מיני גרסאות שלי יכולות לבקר שם. אתם לא תצליחו לעבור אם אני לא אעמוד במרכז השער. אחרי שנגיע לשם, אל תגעו בשום דבר ואל תדברו עם אף אחד, ונעבור דרך עוד שער בין מימדי לרוורס פולס." ביל סיכם.
"ואם זו מלכודת?" שאל דיפר.
"אנחנו נתפצל לשתי קבוצות. הקבוצה הראשונה תלך עם ביל, ואז הם תחזור כדי לאשר שביל דובר אמת." אמר פורד. "זו לא בדיוק בטיחות במלואה, אבל אני לא מצליח לחשוב על דרך טובה יותר לעשות זאת."
"כולנו יודעים כמה ביל היה רוצה לחטוף את משפחת פיינס," אמרה וונדי. "אז סוס, גדעון, פאסיפיקה ואני נהיה הקבוצה הראשונה, אלא אם כן יש למישהו התנגדות."
"אני ממש כאן, אתם יודעים." רטן ביל.
"ברוך הבא למועדון," אמר לו סטאן.
ביל גישש אחר המיקום המדויק של השער, וכשמצא אותו, הכניס לתוכו יד. מיד נפתח פורטל ששמקיף לגלקסיה זרועת כוכבים צבעוניים. "מי ראשון?" שאל.
וונדי נכנסה בנחישות, וסוס מיהר אחריה. פאסיפיקה וגדעון נכנסו לאט, כמו אדון וגברת.
"נפגש בקרוב!" ביל קד עם מגבעתו ונכנס גם. הפתח נעלם.
משפחת פיינס התיישבה על הדשא וחיכתה. אחרי כמה רגעים של שתיקה מייבל שאלה, "אתם חושבים שהם יהיו בסדר? באמת שעשינו את זה קצת בפזיזות."
"אנחנו יכולים רק לקוות שהכל יהיה טוב," אמר פורד. "אבל אם כל הקבוצה תשלח מההתחלה, ונגלה שביל עבד עלינו, אז לא יהיה מי שייחלץ אותנו."
"עדיין יכול להיות שהוא יעבוד עלינו, ואחרי שהחצי האחר של המשלחת יחזור ותאשר ביל יוביל אותנו למימד אחר ומסוכן יותר." אמר דיפר.
"הי, אין טעם להעסיק את עצמינו במחשבות רעות," אמר סטאן. "אחד הדברים החשובים שלמדתי בזמן שהסתובבתי לבד בעולם, גיליתי שמחשבות רעות הורסות את הדברים הטובים שקורים."
"זה קצת יותר מורכב מהשיטוטים שלך ברחבי ארצות הברית, סטאנלי," אמר פורד. "זה הרבה יותר מסוכן וגדול, ויכול להיות שלא יהיהו לנו נקודות אור בדרך."
"דוד סטאן צודק," אמרה מייבל. "בואו ננסה להתמקד בנקודות אור ונרגיש כבר יותר טוב. למשל, תראו אילו פרחים יפים יש על השיחים האלה. דיפר, עכשיו תורך."
"אממ... בסדר." אמר דיפר. "השמים בהירים וחמימים היום. זה גם נחמד."
"עכשיו אתה, דוד סטאן." אמרה מייבל, ועיניה ברקו.
"אנחנו כולנו יחד," אמר סטאן. "זה הדבר הכי חשוב ומשמח לדעתי."
"אוווווו..." אמרה מייבל, והארבעה נאספו לחיבוק קבוצתי.
"עכשיו תורך, פורדי. נסה למצוא משהו משמח." אמר סטאן לאחיו.
וככה הם בילו את הדקות הבאות במציאת דברים משמחים בעודם יושבים על הדשא הירוק ביום החמים.
כעבור מספר דקות הפורטל הופיע שוב, והחבורה יצאה ממנו.
"עד כה," אמר סוס. "זה נראה בטוח לחלוטין באופן יחסי למימד מלא באנחנו מרושעים."
"וגם מימד המשולשים הזה ממש מגניב," אמרה וונדי בהתלהבות. "זה כמו ללכת בתוך גלקסיה ענקית ומשונה!"
בני משפחת פיינס קמו מהקרקע וניערו את בגדיהם מדשא ופירורי אדמה.
"תזכיר לנו שוב איך נראה החבר שלך? שנוכל לזהות אותו." שאל דיפר.
"כמוני, רק בכיין ועם אפס נקודה אפס אפס אחד ביטחון עצמי ותקווה, כחול איפה שאני צהוב, צהוב איפה שאני כחול." ענה ביל.
דיפר בחן בהרמת גבה את ביל. "אתה לא כחול בכלל."
ביל זימן אש לתוך ידו, ודיפר ושאר הסובבים נרתעו לאחור.
"אוקי, רק תכבה את האש הזאת," אמר דיפר. "אנחנו מוקפים בעצים, ואתה לא רוצה להיות באמצע יערות גרוויטי פולס בזמן שרפה."
"יצא להיות ביערות גרוויטי פולס בזמן שרפה? לא זכרתי את זה." התעניינה פאסיפיקה.
דיפר העווה את פניו. "לפני שנתיים. דרקון עצבני. לא כיף."
ביל כיבה את האש, והוביל בחזרה את המשלחת אל מימד המשולשים.
המימד היה מרהיב, כמו אשליה אופטית אין סופית. מכל מקום נצנצו כוכבים מהפנטים, מגלקסיות לבנות חלביות עד ספירלות מסנוורות בכל צבעי הקשת. המימד כולו היה נראה כאילו מייבל שפכה כל סוג נצנצים אפשריים על הבריסטול השחור הגדול בעולם. למימד לא היה עומק או מרחב ברור. חפצים אקראיים ריחפו בחלל. כשניסו ללכת, זה הרגיש כמו ללכת על רצפה מוצקה, אבל אם הם רצו ללכת צעד למקום גבוהה יותר או לרחף, הם גילו להפתעתם שהם יכולים.
"המימד הזה נוצץ ומוזר," אמרה מייבל תוך כדי ריחוף במרחב. "אני מתה על זה!"
"המימד הזה ממש מוכר לי," אמר סטאנפורד. "ביל, זה המקום בו היינו נפגשים דרך החלומות שלי ותכננו את השער הבין מימדי!"
ביל פרש ידים. "ברוך הבא למימד המשולשים, אחד ממימדי הבית שלי. זה אכן המקום בו נפגשנו, סטאנפורד. זה יקום אין סופי, כך שתמיד יש לי מקום להפגש בו עם קורבנות כמוך."
פורד בחר להתעלם מההערה האחרונה. "אבל תמיד חשבתי שהמקום הזה היה חלק מממלכת הסיוטים."
"המקום ההוא רועש מדי ולא צפוי מכדי שאני אוכל לנהל בה שיחה רגועה אם מי שאני רוצה, במיוחד בקטע של המוזה."
"מה הסיפור של המקום הזה בכלל?" דיפר העיף מבט אל עבר מתלה מעילים תועה.
"זה מימד שנוצר עבור כל הגרסאות של וויליאם, משולש המקור. לכל אחד מאיתנו, הגרסאות, יש זכות לשהות במימד הזה בכל זמן שהוא."
"אתה לא המשולש המקורי?" התפלא גדעון.
"הוא היה מת להיות," סינן פורד. "יש קבוצת כוכבים בצורת משולש שנקראת וויליאם, לא ידעתי שהוא מישהו אמיתי."
"כן, וויליאם אמיתי לגמרי והוא תמיד מדהים," אמר ביל ביריאה והערצה.
משולש ירוק ריחף אליהם. הוא נראה ממש כמו שביל היה נראה כשהיה משולש, רק בירוק כהה זוהר.
"שמעתי מליהי שאתה וליב ויתרתם על הכוחות שלכם והפכתם את עצמכם לבני אדם," אמר. "הייתי חייב לוודא שזה נכון."
"הי, לוס," אמר ביל בעייפות קלה. "איך ליהי יודעת את זה? ולמה היא סיפרה לך על זה?"
"אני רק יודע שהיא ראתה אתכם מעולפים, והפיצה את הרכילות." ענה לוס. "זאת ליהי, וזאת רכילות לוהטת. אתה לא יכול לצפות שאף אחד לא ידע.אל תעשה דברים כאלה במקומות שרכלנים מסתובבים בהם. ועכשיו, אני חייב לדעת: למה אתה וליב הפכתם את עצמכם לבני אדם?"
"אני לא יכול לספר לך," אמר ביל. "ואנחנו באמת חייבים ללכת. נתראה במסיבה הבאה!" ביל המשיך בצעדים נמרצים לעבר האזור בו ליב בחר להשאיר את השער, והחבורה מיהרה אחריו. לוס הצדיע להם במגבעתו ופנה משם.
ביל פתח את השער ונתן לכולם לעבור. הם צימצמו עיניים לנוכח השמש אחרי המימד החשוך.
"מצטער על העניין הזה," אמר ביל לאחר שעבר גם הוא בשער, והוא נסגר אחריו. "לוס משולש נחמד, אבל הוא קצת חופר ודעתני."
"אני יכול לחשוב על עוד משולש שעונה להגדרה הזאת," אמר דיפר והביט בביל.
"הרבה מהמשולשים הם כאלה, זה נכון," אמר ביל והחל להוביל אותם ביערות של רוורס פולס. "אבל אני לא חושב שאתה מכיר עוד כדי להשוות זאת."
"חה חה," ענה דיפר, ובזה נגמר הדיון.
"אז אנחנו רוורס פולס?" שאלה מייבל והביטה בסקרנות סביב. ביל הינהן בראשו. "המימד הזה לא נראה שונה במיוחד מגרוויטי פולס," אמרה מייבל.
"שוב, מה שהפוך כאן זה לא המימד, אלא האישיות של האנשים." אמר ביל. "בקרוב נגיע על העיירה ותראו בעצמכם. תזהרו לא לחטוך כאב ראש. או שאולי כן?"
"מה?" שאלה וונדי באי הבנה.
"מה שמשנה," ביל נופף בידו בביטול. "זה שהגענו."
היער נגמר, והרחוב הראשי נפרש לפניהם. הכל היה כל כך מוכר, אבל גם כל כך שונה.
סוזי-עין-לא-עצלה נסעה על אופנוע האקסטריים שלה אל 'הפאב של גרייזי', שעמד במקום בו היה בגרוויטי פולס הדיינר האהוב שלה. ראש העיר טיילר התהלך בחליפת יוקרה בעודו נושא מסמכים כבדים ושני שומרי ראש מלווים אותו. קנדי וגרנדה בבגדי מעצבים החזיקו כוסות שייק ושפכו על הרצפה. הן חמקו הצדה ונתנו לנייט החנון להחליק.
"זה כל כך מוזר," אמרה מייבל והסתכלה סביב. "זו כמו המתיחה הגדולה ביותר בעולם."
"בחיים לא חשבתי שהעיר תראה ככה," פאסיפיקה הביטה על הבנות שהיו בדרך כלל שפוטות שלה מרכיבות דגם מיניאטורי של חללית, עם מנוע ומתמטיקה והכל.
"נסו לבלוט כמה שפחות, ושלא יראו את הפנים שלכם," אמר פורד והגביה את הצווארון שלו. "לפי הסיפורים של ביל אתם מאוד מוכרים כאן."
"רעיון טוב," הכריזה מייבל, ומשכה את הסוודר שלה מעל לראשה. סוס הביט בה רגע וחיקה אותה עם חולצתו. דיפר, גדעון ופאסיפיקה הרביצו לעצמם במצח.
פורד נאנח. "בואו פשוט נלך נסייים עם זה."
הם השתדלו לא למשוך תשומת לב, אבל מבטים ננעצו בהם לאורך הרחוב. המשימה לא למשוך תשומת לב התבררה כלא פשוטה לחבורה של תאומים זקנים זהים, בחורה עם גרזן, שני סנובים שלא מתאימים לסביבה, בחור בחליפה צהובה יחודית ושני אנשים שלבשו את החולצה/סוודר שלהם מעל לראש ונתקעו בכל דבר בזמן שהם ניסו ללכת. אה, וגם העובדה הזאת שהם זרים ומוכרים באותה העת. יש כמה בעיות עם התוכנית של ללכת דרך הרחוב הראשי.
לבסוף הם הצליחו לעבור את הרחוב הראשי בלי שאף אחד עצר לדבר איתם, ופנו בעיקול המוכר כמו לבקתת המסתורין.
בקתת הטלפתיה הייתה בקתת עץ גדולה שנראתה ממש כמו בקתת המסתורין, אבל הכל בגווני כחול, עם הלוגו של אוהל הטלפתיה. לימוזינה חנתה בחוץ, ורוב החצר הייתה מרוצפת. אבל ההבדל הבולט ביותר היה הניקיון- הכל היה שם נקי וחדש ומצוחצח, לעומת בקתת המסתורין הרקובה מכוסת הטחב. את כל זה קלטה החבורה דרך החריצים האלגנטים בשער המתכת שנקבע בחומה שתחמה את החצר.
"לפני שנצלצל באינטרקום, תזכרו להיות רשמיים ומאיימים," אמר ביל. "ועכשיו התוכנית: צרי-"
לפני שביל הספיק להסביר את כללי הזהירות, מייבל לחצה על האינטרקום.
"מי שם?" האינטרקום הרעים. "אף אחד לא הזמין סיור היום, ואנחנו סגורים."
"קוראים לי מייבל, ואנחנו צריכים לדבר עם דיפר ומייבל פיינס."
"ולמה שתצטרכו לעשות את זה?"
"אנחנו חברים שלהם מהאינטרנט, וקבענו להיפגש איתם," דיפר מיהל לבלף שקר לפני שמייבל תנסה להסביר אודות המשולש הצהוב והמשולש הכחול.
נשמע רעש סטטי מהאינטרקום ואחריו אנחה. "אני אמור לשאול אותם בדרך כלל כשיש אורחים חדשים, אבל הקולות שלכם מוכרים לי, אז נראה לי שכבר פגשתי אתכם."
נשמע זימזום והשער נפתח.
ביל וסטאנפורד בהו במייבל מופתעים.
"כל מה שצריך לפעמים זו קצת ידידות," אמרה מייבל ומשכה בכתפייה.
החבורה עבר בשער והגיעה למפתן הדלת. אחד מהסטאנים פתח להם את הדלת.
"בואו, היכנסו," אמר. "הם בוודאי בקומות התחתונות. לקרוא להם?"
"לא, זה בסדר," מיהרה וונדי לומר. "אנחנו כבר נמצא אותם."
הסטאן הרים גבה חשדנית במיוחד אבל הניח לנושא. "אתם לא קצת גדולים מכדי להיות חברים שלהם?" שאל והצביע על ארבעת המבוגרים."והאמת ששניכם דומים באופן משונה לאחי ולי."
סטאנלי התעסק בעצבנות בידיו. "האמת שבגלל שאנחנו גרים באזור רחוק אז אנחנו פה לביקור קצר. אנחנו רק מלווים אותם."
הסטאן התקרב בשקט אל המבוגרים. "אני לא אידיוט. אני רואה שמהו משונה קורא כאן, ואני ארד לשורש התעלומה. אתם יכולים לדבר עם האחיינים שלי, אבל אם זה יתפתח למקום לא בסדר זה לא יעבור לכם בקלות," סינן.
סטאנפורד משך בכתפיו והמבקרים מהמימדים האחרים ירדו למטה. אחרי שיצאו מטווח השמיעה של הסטאן שהיה למעלה הם עצרו.
"אני לא יודע אם השיחה תהיה רשמית או אלימה," אמר ביל. "אבל בכל מקרה תשמרו את הנשקים שלכם בשליפה."
השאר הנהנו ווידאו ששהנשקים החביבים עליהם ממוקמים במקום נוח.
ואז הם ירדו בשאר המדרגות למרתף ונתקלו בדרך ברוורס דיפר ומייבל  פיינס.