גרוויטי ורוורס פולס- משולשים, כפילים, והפכים משלימים

פרק אחד-עשר

משפחת פיינס עמדה המומה מול האיש המשונה שיצא לפני רגע מקרע בין מימדי. פורד היה הראשון שהאינסטינקטים שלו נכנסו לפעולה.
"צופן!" הוא קרא וכיוון אקדח ששלף מתוך כיס פנימי במעילו.
סטאנלי איגרף את ידיו, דיפר השתמש בשבר עט לעוס משונן ומייבל בקרס וו התפיסה שלה וחופן מלא נצנצים, מה שבטוח בטוח.
"זה ביל? אתה בטוח דוד פורד? הוא הרבה פחות משולש משזכרתי אותו." אמרה מייבל.
"וואה!" ביל נרתע אחורה ומעד.
"הייתי מזהה את השד הזה מכל מקום, הוא עשה מספיק קפיצות לתוך המוח שלי כדי שאני אדע." מבטו של פורד רשף צינה, לא מבט מובן מאליו.
"אני הרגתי אותך! באת לפה כדי למות שוב?! ולמה אתה בן אדם?!" שאל סטאן.
"אממ... הי גם לכם," אמר ביל שעדיין ישב על הרצפה. "פורדי, אקדח מגנטי זה לא נשק יעיל במיוחד נגד אנשים שלא עשויים מברזל."
פורד קילל בשקט והחליף את האקדח שלו באקדח חדשני ומסוכן יותר.
"אז מה נראה לך שאתה עושה כאן, בחיים למדי ובצורה אנושית?" שאל סטאנפורד.
"האמת שזה קצת מצחיק, אבל אני צריך את עזרתכם." אמר ביל והתרומם מהאדמה.
"את עזרתינו?!" דיפר פלט צחוק מתוח מרוב שהרעיון היה מגוחך. "אחרי כל מה שעשית לנו ולעולם, אחרי כל הפעמים שבהם שיקרת לנו, אתה רוצה שנעזור לך?!"
"אני מניח שלא תקבלו את התשובה כן, נכון?" מילמל ביל. "כרגע, אני בן אדם רגיל. פגיע וללא כוחות קסם. אתם תוכלו לפגוע בי, לכלוא אותי, להרוג אותי, לסחוט אותי, וזה אכן יהיה אפשרי. אבל אני מבקש מכם, שתניחו את כל עוינות העבר מאחוריכם. אני השתנתי בשלוש השנים בהם הייתי תקוע במוחו של סטאנלי. צפיתי בכם לא מעט זמן, אבל הרגשות של סטאנלי הוטבעו בי ולמדתי מה זה חמלה ומשפחה. אני באמת מנסה להשתנות. אם תרצו, תוכלו לבקש ממני כל העולה על רוחכם. אבל בשביל זה אני זקוק לכוחות הקסם שלי שוב. אז בבקשה, עזרו לי."
השתררה שתיקה כמה רגעים. ואז סטאן כיחכח בגרון. "אתה אומר שאתה בן אדם רגיל עכשיו? אתה אומר שאין לך שום כוחות? ויותר מכל, אתה אומר שהשתנת? איך נוכל להאמין לך? וגם אז, למה שנעזור לך?" הוא שאל בשקט.
"אין לי שום הוכחה מלבד שתנסו לפצוע אותי ותראו שאני מדמם דם אמיתי אפילו שיכול להיות שהוא צהוב ושהפצעים לא נרפאים מהר." אמר ביל. "בשם כל דבר אבסורדי ביקומים, כנראה שתצטרכו לבטוח בי."
מייבל נאנחה. "אני מניחה שאי אפשר להשאיר אותו בתם ככה ביער, נכון? כלומר, אין לנו מושג לאן הוא ילך, אבל אנחנו היחידים שיש להם סיכוי לנצח אותו."
"אני חושש שאת צודקת." אמר פורד. "נראה שאחרי כל מה שעשינו, אנחנו עומדים להוביל אותו ישר לתוך הבקתה."
פורד נעמד ליד ביל וכיוון אליו את אקדחו. שאר משפחתו מיהרה לכתר את המשולש לשעבר גם הם.
"קדימה, אל הבקתה. ושלא תעז לנסות תכסיסים, צופן. אני יודע הרבה על הגוף האנושי, וכשאני מחזיק את האקדח ביד זה עלול להגמר לא טוב בכלל בשבילך." אמר סטאנפורד.
מייבל שלפה חוט צמר מאחורי גבה ונתנה לסטאן. הוא ניגש לביל וקשר לו אזיקים מאולתרים בקשר מלחים עבה.
אל אף הנשקים המכוונים אליו ואזיקי הממר על ידיו, ביל נאנח בהקלה בשקט. הוא ידע שפורד לא יהסס להשתמש באקדח נגדו, ושהוא אכן יכל להיות כבר מת בשלב הזה. נראה שרק אהבתם של משפחת פיינס מונעת מהקורבן הישן שלו לירות לו בפנים. הוא בעצמו כמעט ולא האמין לעצמו. כל הקטע הזה של השינוי בזמן שהיה אצל סטאן בראש הוא המציא כדי לנסות להיות משכנע יותר. הוא לא באמת השתנה מכך. לפחות נראה לו שהוא לא השתנה. הוא עדיין פסיכופט שמטורף למוזרות. אבל נראה שמשפחת פיינס קנתה את זה. לפחות קצת.
הם הגיעו אל בקתת המסתורין. בעבר ביל היה שמח ואולי אפילו מתרגש להכנס אליה בקלות כזאת, אבל הפעם הוא חש יראה. הוא חשש שאולי רגליו, שגם ככה לא היו יציבות, יתחילו לרעוד, אבל לשמחתו הרבה זה לא קרה.
סוס יצא מפתח הבקתה ועצר בפתאומיות.
"אממ... למה הבאתם שבוי מהיער?"
"זוכר את צופן? המשולש הפסיכופט שתקף את העיירה הזאת? שחיסלנו אותו? כי הוא חזר לבקר." ענה פורד. "אני מקווה שלא אכפת לך שנאסור אותו אותו בתוך הבקתה."
נראה שסוס רוצה לומר משהו, אבל התאפק.
הם נכנסו אל הבקתה. עבר כל כך הרבה זמן מאז שביל נכנס לכאן. הוא הרגיש סוג של צמרמורת כשעבר את מפתן הבית, המוקף שער חד קרן. אבל הוא עבר בקלות, גם כי הוא כבר נכנס אליה כשהיה בתוך סטאן, גם כי משפחת פיינס רצתה שהוא יכנס, וגם כי לא היו לא כוחות קסם, אז הכישוף לא זיהה אותו בתור שד מסוכן. כאילו ביל צריך עוד תזכורות של זה.
משפחת פיינס הובילה אותו אל חנות המזכרות של הבקתה. מלודי עצרה מלטאטא את הרצפה והסתכלה עליהם. היא בהחלט נראתה חושדת, אבל לא הגיבה.
סטאנפורד ניגש אל מכונת הממתקים והקליד את הסיסמה ה''סודית'' שביל ידע כבר בעל פה. ביל לא היה יכול שלא להרגיש בחסרון השטיח שנושא את דמותו שניצב פעם במרכז החנות, או כל פריט אחר שהיה כאן פעם שעליו היה משולש עם עין. זה מוזר לא לדעת שהתרגלת לעיצוב הבית של האויבים שלך עד שהם מחליטים לשנות את העיצוב כדי שאף אחד לא יחשוב שהם חלילה תומכים בך.
הם ירדו לקומה 2- במעבדה הסודית של בקתת המסתורין. גם שם היה ריק לחלוטין מרמזים לביל. כל תמונה שלו, מנסרה, או חפץ אחר נעלם, ובמקומם נערמו תמונות של משפחת פיינס, המצאות חדשות של סטאנפורד ופילדפורד ומשהו מכוסה נצנצים שביל הניח שמייבל הכינה לפורד.
''אם נגלה ששיקרת לנו במשהו, לא נהיה רחומים כמו שאנחנו עכשיו," אמר פורד ונעץ מבט בביל. "עד שנחליט מה לעשות בך או שנגלה ששיקרת לנו, כמו שתמיד קורה וגורם לי לתהות למה אני לא הורג אותך, אתה נשאר כאן." הוא ניגש לשידת מגירות גדולה, הוציא אזיקים גדולים ומשונים, מברג, חוט נחושת, קצת שער צבעוני בכל צבעי הקשת (ככל הנראה שער חד קרן),ועוד כמה חפצים. פורד חיווט את האזיקים במשך דקות אחדות וזרק למשפחתו משימות כגון "דיפר, תזיז משם את כל החפצים שלי!", או " סטאנלי, תנקה את החור הזה בקיר מקורי עכביש!" ואפילו "מייבל, תתחילי להפריד את שערות חד הקרן האלה, קרם השער של חדי הקרן האלה נקרש מרוב זמן במגירה הזאת."
כעבור כמה דקות התפנה בחדר מקום עם רצפה חשופה צמודה לקיר שמחוברת לו טבעת מתכת. סטאנפורד הורה לביל לשבת שם, שם את ידיו באזיקים שסיים לסדר וחיבר אותם עם שרשרת מתכת לטבעת בקיר. מייבל הקיפה את המקום שבו ביל ישב בשערות חד קרן. הוא ראה לרגע בועה שנוצרה סביבו ונעלמה.
"שמתי שער חד קרן גם באזיקים אז אני חושב שזה יספיק, אבל אין בעיה בזהירות יתר עם הבועה סביבך. גם אם אתה לא שד יותר." פורד ניער את ידיו מהאבק במעבדה. "קדימה ילדים, בואו נעלה למעלה." סטאנפורד נטל מאחד המדפים מכשיר קטן משונה ופנה לעבר היציאה. הוא הסתובב בחזרה כששמע רעשים משונים מאחוריו. גם ביל הופתע, במיוחד כשגילה שהרעש מגיע מהבטן שלו.
פורד נאנח. "מתי אכלת פעם אחרונה, צופן?"
"אכלתי?" תמה ביל. "אני לא אכלתי כבר שלוש וחצי שנים."
"אני לא הייתי שורד יום." אמר סטאן. "אני הייתי ממש רוצה לתת לך לגווע ברעב, אבל אני מניח שנצטרך לתת לך אוכל."
"אתם בטוחים שאני צריך לאכול?" שאל ביל בחשש. זה נשמע לו מסוכן ביותר להכניס דברים שהאויבים שלו הכינו עבורו לתוך הגוף שלו. אבל למשמע המילה אוכל הבטן שלו התמרדה.
"העיקר שאומר כל הזמן שהוא יודע המון דברים, אבל בכל הקשור לגוף האנושי אפשר לחשוב שהוא נולד אתמול." רטן פורד.
"אני אטפל בזה, דוד פורד." אמרה מייבל.
התאומים שלחו מבטים אחרונים אל עבר ביל, ומשפחת פיינס יצאה מהחדר.
ברגע שיצאו מהמעלית פורד נשף בהקלה ונשען על הקיר.
"מזמן הגוף שלי לא בשליטתו, אבל כל פעם שאני רואה אותו אני מרגיש שוב כמו ביממות הארוכות בהן היה אסור לי להירדם, אחרת הוא היה נכנס בי כדיבוק פסיכוטי במיוחד. ועכשיו, שלוש שנים אחרי שחיסלנו אותו, הוא חוזר, חלש מאוד ושביר, נטול כוחות, ובמקום להרוג אותו אני מכניס אותו לבית שלי שוב, ו..." הקול שלו נשבר. הוא טמן את מצחו בין כפות ידיו.
סטאן ניגש אל אחיו והניח יד על כתפו. "הי, אני יודע שקשה לך. לכולנו ממש מוזר ומפחיד עכשיו.הוא ביקר במוח שלי פעמיים. הוא השתלט גם על דיפר. הוא כלא את מייבל בתוך בועה ענקית בלי שתוכל לחזור אל המציאות. ולך זה נורא במיוחד. הוא ניסה להרוג את כולנו, הוא כמעט השמיד את העולם שלנו עם המוזרות שלו, הוא רדף אותך במימדים שונים, הוא כמעט גרם לנו לצאת מדעתנו אם חוקי האי היגיון שלו. אבל למרות כל זה, ניצחנו אותו, ואנחנו ננצח אותו שוב. הוא לעולם לא יעז לפגוע בנו פעם נוספת הוא לא ישתלט על העולם. אנחנו נמצא את הדבר הנכון לעשות. רק חשוב שנשמור על ראש צלול."
"מתי נעשת כזה חכם?" פורד הרים את ראשו וחיוך קלוש ניסח עליו. "אתה באמת צודק. אסור לי לאבד את עצמי עכשיו. יש לנו דברים לעשות. מייבל, אמרת שאת רוצה להביא לאסיר שלנו אוכל, לכי על זה. מבחינתי את יכולה להוסיף לו רעל לאוכל. בינתיים דיפר, סטאן ואני נתקשר לכל אנשי הגלגל של ביל. אם יש אנשים שצריכים לקחת בזה חלק, אלה האנשים שיכולים להשמיד את המפלץ הזה." פורד שלף מכיסו את המכשיר הקטן שלקח קודם מהמעבדה. זה היה צג קטן. "עם הדבר הזה, נוכל לרגל אחרי ביל. אנחנו לא יכולים להשאיר אותו ללא השגחה אפילו לרגע."
מייבל הצדיעה לו וניגשה למטבח. דיפר הלך אחריה.
במטבח מייבל נגשה למזווה. דיפר הניח יד על כתפה. "איך זה מרגיש לך? העובדה שביל חזר ואנחנו שומרים אותו במרתף שלנו?"
מייבל נאנחה. "זה מוזר. למעשה, כל מה שקשור בביל מגיע למוזר בסוף. גם אני מוזרה, אז אני מצליחה להתמודד עם זה. אבל ההרפתקאה הכי מסוכן ובלתי אפשרית שלנו הייתה המוזרמגדון. זה באמת קצת קשה להכיל את זה שהוא חזר. אבל אני בסדר. אני הושפעתי ממנו הכי פחות, כי הוא מעולם לא נכנס לתוכי. אבל אני לא בטוחה שזה יהיה מוסרי מצדנו להרוג אותו שוב, כשהוא לא יכול להתנגד, לא משנה מה הוא עשה." היא שלפה קופסאת טאקו ופחית שימורי בשר מסתוריים מהמזווה וניגשה לשולחן.
"גם אני חושב ככה." נאנח דיפר. "אבל מיד אחרי שאני חושב את זה אני מרגיש צורך להעניש את עצמי, כי הוא עשה כל כך הרבה דברים נוראיים. אני עדיין מפחד ממנו, אבל נראה שהוא באמת תמים ואומלל ופגיע. אבל אני לא יודע אם באמת כדאי להחזיר לו את הכוחות שלו, אני לא יודע מה לעשות בו, ואני לא יודע איך לבשר לדוד פורד שלא נראה לי שהוא צריך למות."
"מה אתה אומר, תירס או פילפלים?" שאלה מייבל.
"את לא חושבת שאת משקיעה באויב שלנו יותר מדי? חוץ מזה, לא נראה לי שיש אסיר כלשהו שמקבל אוכל טוב."
"לדעתי לכל אחד מגיע לאכול משהו טעים- אם הבשר המשומר החשוד הזה נחשב אוכל בכלל- ובמיוחד בפעם הראשונה שאוכלים משהו. וחוץ מזה, אסיר לא יכול להרגיש את העינוי באוכל של כלא אם הוא לא יודע איזה אוכל טעים הוא מפסיד."
דיפר נשען על השולחן. "יש משהו במה שאת אומרת. אבל יש לי בקשה שלא נראה לי תתנגדי לבצע."
"בקשה?" מייבל הרימה גבה.
העיינים של דיפר ברקו. "פעם אחת בחיי, אני רוצה, אפילו מאוד, שתוסיפי נצנצים. המון נצנצים."

ביל ישב אזוק לקיר במעבדות של פורד. זה לא היה נוח, אבל לפחות הוא לא נזקק לעמוד יותר. משפחת פיינס לקחה לו את מקל ההליכה. אבל האזיקים הכבידו לו על הידים מאוד. אם ככה מרגיש ליב כל הזמן... וואו. המשולש הזה סובל כבר עשרות אלפי שנים. בטח יש לו סף כאב גבוה מאוד. ביל היה מרחם עליו אם הוא לא היה אויבו הנצחי. לא פלא שליב התעצבן על ביל במהירות כזאת כל פעם שהם רק נפגשו. איך הוא הצליח לרסן כל כך את השנאה שלו כל הזמן, ביל לא ידע.
ביל שמע את המעלית החורקת, צעדי רגליים ואת הדלת נפתחת. מהפתח נכנסו מייבל ודיפר עם מגש בידים. הם עצרו לפני קו שער חד הקרן במרחק בטוח.
"הבאנו לך טאקו." אמרה מייבל.
"אני מקווה שאתה יודע איך לאכול," אמר דיפר. "רמז- עם הפה, לא עם העין."
ביל בחן את הטאקו. "הוא ממש נוצץ. וורוד. הוא אמור להיות ככה?"
"יש שאלות שלא שואלים," אמרה מייבל. "העיקר שזה אכיל. נראה לי."
מייבל הגישה לביל את המגש. ביל נטל אותו וטעם מהטאקו. הוא בלע בקושי ומיד החל להשתעל. "זה... אממ, מעניין."
דיפר ומייבל גיחכו.
פורד וסטאן הגיחו גם הם מהמעלית.
"דיפר, מייבל, בואו כבר," אמר סטאנפורד. "כולם מחכים לכם."
סטאן הסתכל בסלידה קלה על ביל. "מה איתו?"
"תעלו למעלה ותסבירו לאחרים את המצב. אני אדאג לפסיכופט הצהוב," אמר פורד.
פורד ניגש והתיק את האזיקים מהקיר.
לפני שמשפחת פיינס הגיעה למעלית, היד של ביל בערה באופן פתאומי באש צהובה. פורד נרתע לאחור. סטאנלי, מייבל ודיפר הסתובבו בבהלה. כעבור כמה רגעים האש כבתה.
"מה," אמר דיפר. "זה אמור להביע?!"
ביל בהה בי שלו שעד לפני רגע אפפה אותה אש. "זה אומר," אמר ביל. "שליב בצרות."