גרוויטי ורוורס פולס- משולשים, כפילים, והפכים משלימים

פרק שניים-עשר

ליב ישב במרתף החשוך והטחוב של אוהל המסתורין.
עכשיו ברצינות, למה לאוהל יש מרתף?
ליב בקושי יכל לראות את החדר, כי מקור האור היחיד היה מהחריץ בתחתית הדלת הבודדה. מלבדה לא היו עוד חלונות בחדר, כך שליב לא יכל לשער את השעה, ותקרת החדר הייתה גבוהה מאוד. הקירות, הרצפה והתקרה היו עשויים שיש שחור, והרצפה הייתה נקייה ונטולת אבק, כאילו שטפו שם לא מזמן. החדר היה קריר ונישא בו ריח קל של לחות תת קרקעית. מלבד ליב עצמו, הפרט הנוסף היחיד בחדר היו האזיקים החדשים שלו שקבלו אותו לקיר.
"מה זה?" שאלה מייבל כשנכנסה לחדר בפעם הראשונה משליב התעורר, וגילתה שמשהו מפריע לה לאזוק את ליב. "זה ממש כאילו יש לך צמידים בלתי-נראים על הידיים."
הסוד התגלה כאשר דיפר השתעמם ושיחק ללא מטרה בפנס האולטרה-סגול שלו. אלומת האור פגעה בידיים של ליב וקווי המתאר של האזיקים נחשפו. מייבל ודיפר נאלצו לכבול את האזיקים מתחת למפרקי ידיו של ליב, אבל זה עדיין לא היה נוח.
כמה זמן עבר מאז שאותת לביל שהוא בצרות? שעה? ארבע שעות? כמה ימים? לא הייתה לליב כל דרך לדעת זאת, וזה שיגע אותו. כל העלמות הקסם שלו זה כאילו הוא שכח משהו בסיסי, כמו קריאה או ריצה.
הדלת נפתחה ותאומי פיינס צעדו פנימה, יהירים ומתנשאים כרגיל. ליב מצמץ מהאור הלבן החזק, עד שהדלת נסגרה שוב. 
"שלום ליב," אמרה מייבל. "אני מקווה שאתה נהנה להיות האסיר שלנו."
"אני לא נהנה ולעולם לא אהנה." ליב נשא מבט אמיץ כלפי המתבגרת עם אבן הקסמים.
מייבל חייכה כאילו תושבתו הייתה חיובית. "אתה בטח תוהה למה אנחנו כלאנו אותך כאן אם אנחנו רוצים כוחות כמו שלך, והרי אתה צריך את עזרתינו כדי לקבל מחדש את כוחותיך כדי לעשות כישוף בסדר-גודל שכזה."
"טוב לדעת שאתם עדיין חכמים יותר ממה שהפגנתם בזמן האחרון," נאנק ליב.
"תסתום, לא נתנו לך רשות לדבר," אמר דיפר.
"העיניין הוא," המשיכה מייבל. "זה שאנחנו הרבה יותר ממה שחשבנו שאנחנו. אנחנו יותר חשובים ממה שזכרנו שאנחנו. איכשהו שכחנו הכל. אבל זה בסדר, כי הכל היה לטובתך האישית, נכון?" בעיניים של מייבל עבר זיק כעס מסוכן.
"אולי אתה מכיר את התחושה," המשיך אותה דיפר. "שאתה קם בבוקר ופתאום נזכר בכל מיני דברים שעשית פעם, דברים חשובים, אבל אז מי שעבר איתך את אותן הרפתקאות מחק לך אותן מהזיכרון. אנחנו לא אוהבים שמתעסקים לנו במוח."
ההבנה הכתה בליב כמו מימד 242. בעבר משפחת פיינס וליב עברו כמה הרפתקאות יחד, אבל ליב נאלץ להשכיח מהם הכל. אם הוא לא היה עושה את זה, דיפר ומייבל כבר מזמן היו שולטים בכל המימד הזה ביד קשה, תאומי פיינס ידעו כל מיני סודות שהם לא אמורים לדעת, כמה מהם של ליב. אבל בניגוד למה שהם חושבים, זה לא היה למטרותיו האישיות של ליב.
"אתה בטח מבין, ליב, למה אנחנו צריכים ללמד אותך לקח." אמרה מייבל. "אנחנו לא אוהבים שמשחקים בנו ומנצלים אותנו."
"אני לא ניצלתי אתכם! וחוץ מזה, איך זה לא נוגד את מה שאתם עושים לשאר התושבים ברוורס פולס?"
"אתה באמת מדבר המון," אמרה מייבל. "אנחנו רק נעניש אותך קצת לפני שנמשיך לעזור לך. אחרת אתה בטח תשכיח מאיתנו את ההרפתקה הזאת גם כן. דיפר תרצה את הכבוד?"
דיפר חייך חיוך מרושע. "בשמחה, אחותי."
בהבזק כסף מהיר, ליב ראה את דיפר שולף סכין מהשרוול ולאחר מכן הוא חש כאב חד בכתף. דמעות שטפו ממנו, צילצולים נשמעו באוזניו, וכשהשפיל מבט ראה חתך עמוק מטפטף טיפות אדומות וכחולות לאורך הזרוע ואל הרצפה.
מייבל התכופפה על ברך אחת מול ליב. היא בחנה בשלולית הדם הקטנה שהחלה להיקוות על הרצפה. "יש לך דם מעניין מאוד. וזה רק חתך קטן, תפסיק להתבכיין. אני ודיפר צריכים ללכת עכשיו, תהנה לחוש את הכאב האנושי. מותק. ואל תדאג, זו היא רק ההתחלה."