גרוויטי ורוורס פולס- משולשים, כפילים, והפכים משלימים

פרק רביעי

ליב חיכה בשקט. לא היה לו משהו אחר לעשות. תאומי פיינס הצליחו לפענח סוף סוף את המסר שהוא השאיר להם בחלום. עכשיו הוא רק חיכה שהם יזמנו אותו. ליב ידע שאם הם לא יזמנו אותו הוא יאלץ להמשיך לנסות עד שיצליח, לא משנה כמה שקרים ומשחק יהיו בדרך. הוא יאלץ להיות כמו ביל. הוא יהפוך לאויב של כולם. הוא לא אהב את זה. הוא פשוט לא נועד להיות רשע. בשביל זה יש את ביל. הוא מוזה, אומנות עדינה שנותנת השראה ומוטיבציה לאחרים. הוא התגלמות סערת הרגשות של האנשים הרגישים והקשוחים. ביל... ביל סתם פסיכי שרודף אחרי מטרה לא ברורה. הוא אוהב מרחצי דמים. הוא אוהב שיגעון ומוזרות. הוא חושב שרצח זה קורע. הוא אוהב לשקר ולהתנתק מכולם. הוא רשע. זאת עובדה. ליב לא ממש. ליב השפיע על אומנים רבים לכתוב סיפורים עם רשעים, אבל הוא רצה שזה ישאר בתוך יצירות האומנות. הוא תמיד ידע שהשיגעון של ביל הפך אותו לרשע. אבל ליב לא הסכים להיות רשע בעצמו. זה לא מי שהוא. הוא העדיף להישאר בשלשלאות לנצח על פני להיות רשע. אבל עכשיו כשהוא עשה עסקה עם ביל... הוא ידע שהוא גם צריך להתנהג כמוהו. להצליח בדרך שהוא יודע להצליח. זה היה הגיוני, מאחר שניצחון היה חלק מההגדרה של ביל, לא של ליב. ליב ידע שהוא חייב להצליח. לא רק שהוא כבול בשלשלאות של ביל, הוא גם לחץ איתו ידים. הוא פחד מביל. השגעון שלו לא ידע גבולות. הוא היה מסוגל לעשות הכל, לכולם. אבל אם ליב יכשל בעסקה... ליב ידע שהוא פוחד מביל. הוא העדיף לא לחשוב מעבר לזה.
תנועה משכה את תשומת ליבו של ליב בתוך הבועה הגדולה שניצבה לידו. בתוכה נראו תאומי פיינס יוצאים מתוך המחבוא שלהם ביער אל עבר קרחת היער הצמודה ומסדרים נרות ומסקינגטייפ על הרצפה. נראה שהם בכל זאת יזמנו אותי היום, חשב ליב בהקלה.
אף על פי שהיו מרושעים, תאומי פיינס היו יצירתיים וחשבו תמיד מחוץ לקופסה. כנראה זאת הסיבה שליב חיבב אותם. וכנראה גם העובדה שביל שנא את משפחת פיינס שלו.
"טיפש," סינן ליב כשראה שדיפר כיוון הפוך את כל התמונה. רוב מי שזימן אותו היה אומן, ככה שידע לכוון נכון את הציור על הרצפה. דיפר לא. איך ביל סבל את זה... ליב לא ידע.
דיפר התחיל בכישוף, וליב הרגיש שהוא נשאב למימד של רוורס פולס. הוא מצא את עצמו מול דיפר ומייבל ההמומים.
"צהריים טובים," אמר ליב.
"אז אתה באמת קיים," אמר דיפר, שנראה מעט בהלם.
"שלום גם לך מייסון," גלגל ליב עין.
מייבל ניגשה אל העניין. "למה אתה נדחף לחלומות של אחרים?"
"למה יש לך שער חום?" החזיר לה ליב בשאלה.
עכשיו מייבל גלגלה עיינים.
"איך אתה יודע שקוראים לי מייסון?" שאל דיפר.
"אני יודע את רוב מה שאני צריך לדעת, והרבה מעבר לזה." על גופו של לי התחלפו המון תמונות ברצף של דברים שהוא ידע. "אני ליב, כמו שאתם בטח יודעים,"
"אנחנו יודעים." אמרה מייבל "אתה לא עוזר לאומנים? כי אנחנו לא אומנים,"
"אני עדיין יכול להציע לכם את עזרתי,"
"למה שתרצה לעזור לנו?" שאל דיפר.
"אני צריך מכם עזרה כלשהי, שתוכלו לתת לי אחר כך," ניסה ליב לדבר באגביות.
"עזרה?" שאלו התאומים בחשדנות ותיאום.
"איזה סוג של עזרה?" שאלה מייבל.
"יש שני כישופים, אחד שאני צריך למצוא ואחד שאני צריך אתכם בתור נציבים. אבל זה בהמשך. כרגע אתם צריכים להחליט אם אתם רוצים עזרה," אמר ליב.
"למה שנצטרך ממך עזרה? לי סתם נראה שאתה רוצה את עזרתנו," אמר דיפר.
"זה מאחר שאתה לא יודע מה אני מסוגל לעשות. אני יכול לתת לך דברים שאף אחד אחר לא יכול להבטיח לך. כסף, כוח, קסם, עוצמה, אהבה, תהילה. כמעט כל מה שתרצו. אתם רק צריכים להגיד לי מה וללחוץ את ידי." אמר ליב וידו זהרה באש צהובה לרגע.
"אנחנו צריכים לחשוב על זה רגע," אמרה מייבל והיא ודיפר יצאו ממה שחשבו שהוא טווח השמיעה של ליב. אבל ליב שמע אותם מדברים.
"הוא נראה לי חשוד," אמר דיפר.
"מעניין למה. הוא הרי נראה נורמלי לגמרי. אני לא יכולה להבין למה אתה לא סומך עליו." אמרה מייבל בציניות.
"מצד שני, אני אוהב עוצמה וכוח,"
"גם אני אוהבת עוצמה. אבל זה באמת מה שנראה לך שכדאי שמבקש ממנו? כל הכיף זה להשיג אותה לבד,"
"את צודקת בזה. אולי נבקש ממנו לדעת את כל הסודות של העיר?"
"גילינו את רובם, ולא נראה לי שיש הרבה סודות שאנחנו רוצים עוד לגלות. אולי נבקש שירחיק מכאן את פאסיפיקה וגדעון?"
"אני לא סובל אותם, אבל יהיה משעמם אם לא נציק להם מדי פעם,"
"אנחנו יכולים פשוט לבקש את התמורה שלנו מאוחר יותר,"
"רעיון טוב. יהיה לנו זמן לחשוב עליה."
הם חזרו אל עבר ליב, והציעו לו את הרעיון שלהם. ליב לא שמח מזה, אבל נאלץ להסכים. דיפר וליב לחצו ידיים באש צהובה.
"הכישוף שאני צריך שתמצאו עבורי הוא כישוף הגוף. אני אצטרך אותו בקרוב מאוד. העולם הוא פצצה החיים משמעות היא חסרת משמעות תבכו כל עוד אתם יכולים להתראות!" אמר ליב ונעלם.