הכחולה והאדום- פאנפיק על פרסי ג'קסון וגיבורי האולימפוס

פרק 21- סוף סוף מבינה

בל
קמתי ממהמיטה, ונבהלתי לראות את אית'ן יושב על הספה בחדר שלי, הבוגד הזה עוד מעז להראות את עצמו כאן.
"בל! התעוררת! כולם דאגו לך מאוד. כבר יומיים שלא קמת מהמיטה. בלילה צעקת מתוך שינה ואמרת משהו על בוגדים... חלמת חלום רע?" שאל אותי במבט מודאג.
הנחתי שזה באמת היה חלום, וכעסתי על עצמי שחשבתי שאית'ן ינסה לפגוע בי או לבגוד בי.
איך יכולתי לחשוב משהו נוראי כזה עליו?
"לא... זה שום דבר." שיקרתי.
הוא חייך בהקלה והושיט לי דונאט "פספסת את ארוחת הבוקר"
הודתי לו ואכלתי את הדונאט, ושנינו התכוננו ליציאה.
לבשנו את הברדסים והתחלנו ללכת ביער "אני צריך לדבר איתך על משהו... כלומר... אני לא מבין איך את מתנהגת כאילו זה כלום" הוא התחיל.
אולי אית'ן באמת בוגד וזה לא היה חלום? עכשיו באמת כבר הייתי מבולבלת.
"על מה אתה מדבר?" שאלתי אותו.
"שלשום את הצלת חצוייה ביער, אמרת לה איך קוראים לך והבאת לה את הצמיד שלך בתור כרטיס מעבר חופשי בכל היער, אפילו הראת לה את הפנים שלך. ואז את נפלת על האדמה והתחלת לצרוח בכאב. לקחתי אותך למרפאה, דיברת עם המפקדת, נכנסת איתה לאיזה חדר ויצאת משם מעולפת, עד עכשיו. והיום בכלל לא דיברת איתי על זה, כאילו זה כלום" אמר.
לא זכרתי את זה ולרגע חשבתי שזו מתיחה, למרות שמשהו בהבעת פניו אמר לי שזה נכון. אבל הבחנתי שהיה עוד משהו שהוא לא רצה לספר.
"יש עוד משהו... משהו שאתה לא רוצה לספר לי" הבחנתי.
הוא השפיל את מבטו "שמעתי את המפקדת מדברת עם איזה מישהו, היא קראה לו אדוני והוא אמר לה למחוק לך שוב את הזיכרון. שלא חטפו אותנו סתם בשביל שהיא עכשיו תקלקל הכל. ואז הוא אמר לה... שאם את נזכרת שוב... שהיא תהרוג אותך. והיא הסכימה" הוא סיפר לי.
זה הרגיש לי נכון, כאילו זה באמת קרה ואני לא זוכרת דבר, אבל את המחשבות שלי קטעו קולות היאבקות.
בכי של ילדה קטנה וצעקות של לוחמים מהצד שלנו.
אני ואית'ן רצנו אל הקול, זו הייתה ילדה שנראתה בת ארבע, לא יותר, והצמיד שלי היה על ידה.
"תגידי להם שהבטחת שהם לא יגעו בי!" התחננה הילדה הקטנה.
זה בדיוק מה שאית'ן סיפר, אולי זה באמת קרה? יש רק דרך אחת לגלות "היא צודקת. אתם לא רואים את הצמיד שלי עליה? פגשתי אותה ביער והיא חשפה לי המון סודות על המחנה שלהם, מידע שעזר לי בהמון פעולות. והיא נשבעה בנהר הסטיקס שהיא תהיה המרגלת שלי שם. אז תנו לי להמשיך מפה, טירונים." דרשתי.
למרות שהם היו יותר גדולים ממני, הם היו הרבה יותר חלשים. זה היה ידוע, לא מתעסקים עם הכחולה והאדום.
הם עזבו את הילדה בבהלה "אהה... סליחה לא ידענו. אנחנו נתן לך להמשיך מפה."
תפסתי בידה של הילדה בעדינות, והלכתי איתה ועם אית'ן ליער.
ואז הוא צחקק "מה כל כך מצחיק אותך?" שאלתי.
"שזה ממש דומה למה שקרה שלשום. ואת עדיין לא נזכרת." הסביר לי.
"את הראת לאמילי את הפנים שלך, ואז הגיע לוק והתחלת לצרוח ולהחזיק בראש שלך. את לא זוכרת שסיפרת לי על החזיונות שלך? ששנינו היינו במחנה החצויים בתור ילדים קטנים?" שאל.
כאילו בהתראה של רגע, נפלתי על האדמה.
הוא נבהל מאוד וכרע לידי, אבל אני הייתי מרוכזת מדיי בלכבוש את כל הכאב שהרגשתי בראש.
ובאמת באו החזיונות, נזכרתי בכל מה שקרה אתמול ושלשום, וגם כל הקטע עם הבוגד היה אמיתי, פשוט עכשיו הבנתי אותו טוב יותר.
אלו היו אמא שלי ואחי הגדול שם, אית'ן ידע.
באותו רגע הצטערתי כל כך על כל מה שאמרתי לו אתמול, היה לי ברור שזה פגע בו מאוד והיה לו קשה להעמיד פנים היום כאילו הכל בסדר.

🗡🗡🗡🗡🗡🗡🗡🗡🗡🗡🗡🗡🗡🗡🗡
יואווווו אז בל נזכרה בהכלללל
והפעם לא נראלי שימחקו לה שוב את הזיכרון.
מסכן אית'ן, הוא ראה את הלוחמים מהצד שלו לוקחים את אחותו הקטנה ולא יכל לעשות שום דבר.
זה בטח היה קשה.
לדעתכם בל הולכת למות עכשיו?
אנשמח לתגובות❤