הכחולה והאדום- פאנפיק על פרסי ג'קסון וגיבורי האולימפוס

עונה 2 פרק 13- שתיקה יכולה להרוג

נ.מ אית'ן
זואי נראית מחויכת מתמיד, סימנתי לג'יימס וקייט לא לספר כלום עליי ועל בל והתחבאתי מאחוריי השידה.
"קייט! ג'יימס! הכל בסדר? הערתי אתכם?" שאלה זואי בהיסוס.
קייט כנראה חברה שלה, הן באותו הגיל אחריי הכל.
"לא הערת אותנו, מה קורה זואי?" שאל אותה ג'יימס.
"אני סבבה, קיוויתי שאחותי ואית'ן יהיו פה ביום הולדת שלי, אבל זה בסדר. הם יחזרו עוד שבוע בערך." אמרה זואי ומשכה בכתפיה.
קיללתי ביוונית עתיקה, אבל לא ציפיתי שזואי תשמע אותי.
אלים, יש לה שמיעה טובה.
"יש עוד מישהו בחדר?" שאלה בבלבול.
"לא, אבל אבא עובד על משהו בחצר. כנראה משם הרעש" מיהרה קייט לומר.
"אני מדמיינת, או שמישהו בוכה למטה? מה קורה אצלכם?" שאלה זואי בדאגה.
זואי סרקה את החדר, ואז היא קלטה אותי.
"מזל טוב זואי!" אמרתי בחיוך והתלהבות מזוייפת.
"אית'ן! אני לא מאמינה! בל איתך?" שאלה עם חיוך מרוח מצד לצד.
"בל הלכה לקנות כמה דברים להמשך המסע שלנו. לא ידענו שתתקשרי, אם כן היא כנראה הייתה מחכה" הסברתי.
"זה סבבה, אני פשוט שמחה שאתם בסדר." אמרה בחיוך.
"טוב, אני חייב ללכת. מזל טוב" אמרתי ויצאתי מדלת החדר, שפתאום לא הייתה נעולה.
ירדתי למטה בצעדים שקטים, קים קברה את ראשה בין ידייה וליאו ליטף את שיערה במבט קפוא.
"זואי התקשרה" סיפרתי.
הם שתקו והעבירו אליי את מבטם, הרשתי לעצמי להמשיך "היא אומרת שהיא שמחה שאני ובל בסדר"
הם המשיכו לשתוק, מה כבר היה להם לומר? "בטח שהיא בסדר! היא פשוט גוססת! הגוף שלה קופא לאט לאט ולא נשארו לה יותר מכמה שעות, אבל היי! זה סתם שטויות! הכל טוב!"
"איך היא?" שאלתי לבסוף והתיישבתי ליד גופה הרפוי, מלטף את שיערה בעדינות.
הפנים שלה היו חיוורות בהרבה מאתמול, לבנות כמו דף לבן, לבנות כמו גופה.
שיערה כבר שינה את צבעו לחלוטין לכחול לבן.
הבחנתי בכמה פסים אפורים, אבל לא נשאר זכר לשיערה השטני.
לא הרשתי לעצמי לשים את ידי על ליבה, פחדתי ממה שאני עלול לגלות.
למה זה לא סיפור אגדות?
למה אני לא יכול פשוט לנשק אותה והיא תתעורר?
נישקתי אותה על השפתיים בשביל הסיכוי הקטן, לא, דבר לא קורה.
טעות.
הכל קורה.
אני אמור לשמוע את קצב פעימות ליבה כשאני מתקרב כך, זה לא קורה.
אני לא שומע דבר.
הנחתי את ידי על ליבה, כדי לראות שטעיתי.
אבל גם לא הרגשתי את ליבה פועם.
הדמעות הציפו את עיניי, ראייתי היטשטשה.
אני לא עומד להתעלף אם זה מה שאתם חושבים.
לרגע קט לא ראיתי דבר מלבד שחור, וכל כך רציתי שהרגע הזה ימשך לנצח,  כדי שאוכל לברוח מהמציאות הנוראה.
ראייתי הצטללה, וראיתי אותה מולי, את הגופה שלה.
העברתי את מבטי אל השאר.
הם יודעים.
סערת ברקים החלה להשתולל מעל הבית, הדמעות פרצו מהעיניים שלי.
אבל שתקתי.
לא הייתי מסוגל לבטא אף מילה.
השענתי את ראשה הרפוי על ברכיי.
וליטפתי את שיערה, הדמעות שלי נחתו עליה אחת אחריי השנייה.
קלטתי שאני בוכה בקול, שמעתי את היבבות של עצמי.
נשמעות כל כך עלובות, חסרות אונים, מובסות.
"למה לא סיפרת לי כלום?" שאלתי בקול שקט את גופתה של בל.
היא לא החזירה אף תשובה.
"למה לא התעקשתי שתספרי לי מה קורה איתך?" ניסיתי לשאול אותה דבר נוסף.
שוב, אף תשובה.
"איך יכולת לעשות לי את זה?" הוספתי ושאלתי בקול חנוק מדמעות.
הם לא ביקשו ממני להירגע, הם לא ביקשו שאפסיק את הסערה שבטח הורסת להם את הפרחים המיוחדים בגינה.
ביד אחת המשכתי ללטף את שיערה בעדינות, וביד השניה החזקתי את ידה בחוזקה.
את ידה הרפויה מדיי.
היא לא לוחצת את ידי חזרה.
היא לא מבקשת ממני שאפסיק לבכות.
היא לא מתרוממת ואומרת לי שאני דפוק אם חשבתי שהיא תעזוב אותי איי פעם.
היא לא זזה.
הלב שלה לא זז.

🗡🗡🗡🗡🗡🗡🗡🗡🗡🗡🗡🗡🗡🗡🗡
אז הפעם בל באמת מתה.
היא בשאול, ואני כל כך מרחמת על אית'ן.
היא לא הולכת להופיע ולומר לו שהיא הצליחה לברוח רגע לפני האסון, כי לא היה לה ממה לברוח, קיאונה הקפיאה אותה מבפנים, מתוך תוכה.
נתראה בפרק הבא, אליס❤