הכחולה והאדום- פאנפיק על פרסי ג'קסון וגיבורי האולימפוס

פרק 30- מתבודד

אית'ן
עבר שבוע מאז שהיא מתה, ואני לא מוכן לדבר עם אף אחד.
אפילו לא עם ההורים שלי, או עם האחיות שלי.
אני פשוט רוצה להיות לבד.
ישבתי על ספסל רחוק מכל החניכים כשזוג ידיים עדינות הגיעו וחסמו את עיניי, הורדתי את הידיים מפניי "אני רוצה להיות לבד" רטנתי בקול קר.
אותן ידיים התייצבו עכשיו על כתפיי.
"תקשיבו, אין לי כוח לזה עכשיו. אז לכו" דרשתי.
"טוב... אם אתה מתעקש, אני אחזור אחר כך" אמר הקול המוכר שאני כל כך אוהב, זו הייתה בל.
הסתובבתי אליה וחיבקתי אותה בכל כוחי, לא נותן לה לעזוב אותי שוב לרגע.
והיא פשוט צחקה וחייכה, את החיוך הזה שגורם לכל מי שסביבה להידבק בו.
"אבל... איך? את קשרת אותי לעץ ההוא ואז הלכת איתה כשהטיימר הופעל" הבטתי בה בבלבול והקלה.
"כן, סליחה על הקטע הזה. לא חשבתי שיקח לי כל כך הרבה זמן לחזור. אתה מבין, קשרתי אותך לעץ כי ידעתי שתרוץ אחריי, ותתפוצץ בעצמך, ולא הרשתי לעצמי שזה יקרה.
בזמן שהלכנו התחלתי לחשוב על תוכנית, והקפדתי להיצמד לנחל שהוביל לאגם של מחנה החצויים. כשהיינו רחוקות מספיק, נעצרנו.
נשארו רק חמש שניות וקפצתי לנהר. הקמתי סביבי בועת מים כזו, שהגנה עליי מהפיצוץ, אבל הייתי צריכה להחזיק אותה למשך הרבה זמן ו.. פשוט התעלפתי.
אני חושבת שפוסידון עזר בהעברה שלי לאגם של המחנה, אבל רגע לפניי שהתעלפתי כבר שמעתי את הצעקות שלך.
רציתי לומר לך שאני בסדר, אבל לא הצלחתי להוזיז את הפה שלי או איזשהו איבר אחר. וזואי ראתה אותי פה היום בתחתית האגם, אז לוק קפץ למים והביא אותי למרפאה. ומשם כבר באתי לפה, למרות שאני מבינה עם תרצה להיות לבד, זה בסדר." היא סיפרה את מה שקרה לה, ואני מיהרתי להניד בראשי "לא! כלומר... אני אתן לך להישאר פה חד פעמית" אמרתי באדישות מזוייפת והיא התיישבה לידי על הספסל.
היא התקרבה אליי והתנשקנו.
נשיקה חמה, ארוכה, וממכרת.

🗡🗡🗡🗡🗡🗡🗡🗡🗡🗡🗡🗡🗡🗡🗡
זו רק אני או שהם ממש חמודיםםםם?
אני מתה עליהם.
הם פשוט... מתאימים. ברמות. אחרות.
וזליחה שהעליתי רק עכשיו, בעיות עם הטלפון...
ביי אנשושים!❤