הכחולה והאדום- פאנפיק על פרסי ג'קסון וגיבורי האולימפוס

עונה 2 פרק 21- יאיי! גם זואי כאן!

נ.מ אית'ן
"שמישהו יעזור לי!" ביקש קול שזיהיתי היטב, אמה, אחותי הקטנה.
שלפנו חרבות ורצנו בעקבות קולה אל היער.
נכנסנו עמוק יותר ויותר אל היער "אמה!" בל קראה בשמה.
"בל! תעזרי לי!" ביקשה אמה.
המשכנו לרוץ אל קולה.
לבסוף ראיתי קיקלופ מחזיק את גופה הקטן.
"אמה? מה את עושה פה?!" שאלתי בבעתה.
"שלחו אותי למסע חיפוש בגלל איזו נבואה ואז הקיקלופ הזה הגיע ולקח אותי בזמן שישנתי!" צעקה בלחץ.
הבטתי בשמים, היו בהם כוכבים.
כמה זמן נשארנו אצל מדוזה?
בל הפילה את הקיקלופ לקרקע בעזרת מים ואני תקעתי את חרבי בעינו וחיסלתי אותו.
"את בסדר?" שאלתי את אמה, מנסה לנער אותה מההלם.
"כ... כן. אבל אני צריכה לחזור לקבוצה שלי" אמרה.
"אנחנו נעזור לך למצוא אותם" הבטיחה בל.
הלכנו מעל שלוש שעות, השמש החלה לעלות.
לא היה זכר לחברים שלה.
המשכנו לחפש אותם בכל היער גם ביום שאחריי זה, שום דבר.
השמש החלה לשקוע.
"אמ, אנחנו נכנסים עמוק יותר ליער, ויכול להיות שהם כבר התחילו לצאת" אמרתי.
"אז מה אני הולכת לעשות?" שאלה עם דמעות בעיניים.
"את לא צריכה לבכות, מה היעד הבא שלכם?" שאלה בל.
"חנות הפסלים של דודה מם או משהו כזה" אמרה.
"מי שלח אתכם לשם? איזו נבואה זו?" שאלתי.
"אני לא יודעת! זו חניכה חדשה שקיבלה נבואה, והיא בחרה אותי ואת זואי שנבוא איתה. והסכמנו" אמרה.
"זואי בדרך לשם?!" שאלה בל בפחד.
"אני חושבת שכן" ענתה אמה.
"מי הרשה לה לצאת למסע חיפושים בגיל שבע?!" שאלתי.
"אתה נתת לבל להמשיך במסע רצחני כשהיא עיוורת, אין לך זכות לדבר" אמרה אמה ושילבה את ידייה.
"בל בת חמש עשרה!" אמרתי.
"זה לא משנה עכשיו, חייבים ללכת לשם. הן עוד יכולות להיתקל במפגרים שכלאנו או בראש של מדוזה" אמרה בל.
שרקנו לפגסוסים, אחריי שעה הם הצליחו למצוא אותנו.
אמה עלתה יחד איתי, ועפנו מהר ככל שיכולנו למקום של מדוזה.
ירדנו ושלפנו חרבות, נכנסים בצעדים שקטים לבפנים.
שמענו צעדים ומיהרנו להתחבא "בן, אני אומרת לך, זו אחותה!" התעקשה לוסי.
הנער המתחזה, בן מסתבר, נאנח "היא בת שבע לוס, היא לא הייתה מצליחה להיות אמינה כל כך. היא מכירה את בל ג'קסון רק בתור מדריכת מחנה"
"אנחנו אמרנו לשרלוט להביא רק כאלה משמעותיים, אם היא הייתה בהכרה היא הייתה מאשרת לך שזו אחותה!" אמרה.
"נגיד, אבל לא הייתה אמורה להיות עוד אחת?" שאל.
"הילדה אומרת שקיקלופ לקח את השלישית, היא בטח כבר מתה" אמרה לוסי.
אחזתי את ידה של בל, שהתאפקה לא להתפרץ עליהם.
"נחכה ששרלוט תתעורר, בואי נחפש בינתיים את הראש של מדוזה" אמר בן.
שניהם הלכו משם ויצאנו מהמחבוא "חייבים להוציא משם את זואי" לחשה לי בל.
הנהנתי, וחזרנו אל החדר הסודי.
ירדנו למטה ושמרתי על הכניסה.
אמה הדליקה את האור.
"בל!" חיוך של הקלה היה מרוח על פנייה של זואי.
בל ואמה מיהרו לשחרר אותה ומישהו כבר חבט בדלת.
"תפתח" אמרה בל והניחה את ידה על ידי.
הרפתי את אחיזתי בדלת והיא נפתחה, בן ולוסי נכנסו פנימה וראו אותנו.
"אמרתי לך שזו אחותה" סיננה לוסי בכעס.
בל הפילה אותם לרצפה בעזרת מים ואני חבטתי בראשם עם החרב שלי כדי שיתעלפו.
עיניהם נעצמו, וארבעתנו יצאנו משם בצעדים מהירים.
"מי זאת השרלוט.שהם דיברו עליה?" שאלתי.
"החדשה שקיבלה את הנבואה, היא בגדה בנו" סיפרה זואי.
"אני לא מבינה איך יצאת למסע חיפושים, עם מישהי שאת לא מכירה, בגיל כזה. אם אני ואית'ן לא היינו הורגים את מדוזה היא הייתה יכולה למצוא אתכן. זואי, היא לא הייתה מרחמת עלייך" הבטיחה בל.
היו כמה דקות של שתיקה, זואי גמרה אותן.
"את באמת... עיוורת?" שאלה את בל.
"לצערי" ענתה לה ונאנחה.
"אז איך את לא נתקעת בדברים? ואיך את נלחמת?" אמה הצטרפה ושאלה.
"אני משתמשת הרבה באזניים, וגם אח שלך עוזר לי" הסבירה בחיוך.
"את תוכלי לראות שוב?" שאלה זואי.
"כן, עוד כמה ימים" הבטיחה.
"ו... איך נחזור?" שאלה אמה.
"מחנה החצויים רחוק, את מה שנשאר מהלילה תישנו איתנו. בבוקר נדאג לפגסוסים שיחזירו אתכן" אמרתי.
הן הנהנו והודו לשנינו, הלכנו אל אכסנייה אחת וסכרנו שני חדרים.
ישר כשהגעתי לחדר פיהקתי, עיניי התעקשו להיעצם.
זה גז הרדמה.
"תעצרו את הנשימה" הזהרתי.
זואי כבר שכבה על הרצפה, וכך גם אמה.
בל נשענה על הקיר כדי להישאר בהכרה, ואני הרמתי את שתיי הקטנות לבחוץ בשארית כוחותיי והקפתי אותן בכדור אוויר שיחסום את הגז.
הוא החל להתפשט גם במסדרון, בל נאבקה להגיע אליי.
אחזתי את ידה וניסיתי להקים כדור אוויר סביבנו, זה היה דורש ממני להוריד את ההגנה מהקטנות.
גונני על בל בגופי, מצמיד אותה אליי.
גופה נרפה בזרועותיי, וגם גופי לאט לאט איבד שליטה.
לבסוף עיניי נעצמו, שקעתי בשינה עמוקה.

🗡🗡🗡🗡🗡🗡🗡🗡🗡🗡🗡🗡🗡🗡🗡
הנה הפרק השני שהבטחתי❤❤
אני אשמח להצבעות ותגובות👇👍
אוהבת, אליס💓