הכחולה והאדום- פאנפיק על פרסי ג'קסון וגיבורי האולימפוס

עונה 2 פרק 9 חלק א- חברה של ההורים

נ.מ אית'ן
יצאנו צפונה, כמו שהיה כתוב בנבואה.
רק הדרך לשם ארכה כמה ימים.
הנוף כבר שינה את צבעו ללבן, קלטתי שבל מתחילה לעצום את עינייה.
"בל?" שאלתי בדאגה, מכוון את הפגסוס שלי, אוסקר, להתקרב אליה.
היא נראתה חיוורת, והעלתי אותה על אוסקר יחד איתי.
"מה קורה לך?" מלמלתי לעצמי בדאגה, מניח את ידי על מצחה.
היא קדחה מחום.
"למה לא אמרת לי שאת לא מרגישה טוב?" שאלתי אותה בדאגה וכעס מעורבים.
"אני... אני בסדר" אמרה בחולשה.
נחתנו נחיתת חירום באיזה איזור מלא בשלג.
היה שם קפוא, בל לא הפסיקה לרעוד.
אני עוד איכשהו הסתדרתי, אין לי בעיה עם מעלות קצוניות לאיזשהו צד.
אבל בל לא מסוגלת להיות בקור, במיוחד עכשיו, כשהיא חולה ככה.
הורדתי את הג'קט שלי "קחי" ביקשתי.
היא הנידה בראשה "ממש לא, הדבר האחרון שצריך הוא שתקפא כאן"
"אני בסדר. אם את לא תקחי את זה, אני אשאיר את זה פה" אמרתי.
היא שתקה.
הקור גרם לעורה להיות חיוור אפילו יותר, כל גופה רעד והיא נשענה עלי כדי לא לקרוס.
שמתי עליה את הג'קט, לא נותן לה למחות.
נערה אחת ניגשה אלינו, היא נראתה צחורה כשלג ולבשה מעיל פרווה.
היא הקרינה המון... אנרגיה, עוצמה.
נראה היה שבל זיהתה אותה, אני לא.
"אנחנו מצטערים שנכנסנו לשטח שלך גבירתי, היינו חייבים לרדת" בל מיהרה להתנצל.
"הכל בסדר, למה שלא תכנסו? אבי נמצא כאן, והוא ישמח לפגוש שניי חצויים חדשים" אמרה.
בל לא הכחישה, ידעתי שהיא חושבת על משהו.
"איך ידעת שאנחנו חצויים?" שאלה.
"החולצות שלכם, מחנה החצויים. היו חולצות זהות ל... מספר חצויים שהכרתי בעבר" אמרה.
בל לחצה את ידי, הייתה לי תחושה שאני אמור לדעת מי זו ומה כל כך מיוחד בה.
הייתה שתיקה קצרה, "בואו לבפנים, אביא לך משהו חם יותר ללבוש. קשה לי לראות אותך כך" אמרה הנערה.
"הכנסת האורחים שלך נדיבה מאוד, אבל אנחנו חייבים להמשיך במסע שלנו. אנחנו בסדר, באמת" אמרה בל.
היא התקשתה לעמוד, וייצבתי את מותניה כך שלא טיפול.
"ומה לגבי החבר שלך? קדימה, לא תסרבו להכנסת אורחים מאלה. לא כך?" שאלה הנערה, שהתבררה כאלה.
לא רציתי להסתבך עכשיו עם אלה אחת שנעלבה כי לא הסכמנו לאירוח שלה.
וגם בל הייתה במצב רע.
"אנחנו נשמח, תודה לך" אמרתי.
האלה חייכה והלכה אל טירת הקרח.
הלכנו אחריה.
הבטתי מסביב, היו המון פסלי קרח של אנשים או חפצים.
שני נערים ניגשו אלינו "היי אחות, הבאת אורחים?" שאל אחד מהם.
"כן. תכירו, אלו האחים שלי, זטס וקאלאיס." הציגה אותם.
השמות מוכרים. הייתי צריך להישאר בשיעורים על המיתולוגיה והאלים הזוטרים!
"ילדה יפה" אמר אחד מהם והעביר את מבטו אל בל, זטס אם אני לא טועה.
"היא הייתה יכולה להיות יפה יותר אם היא לא הייתה קופאת למוות. את מנסה להרוג אותה?" שאל אותה השני, קאלאיס.
"ממש לא! למה שאני אנסה להרוג אותה?" שאלה הנערה.
"כי... היא יפה יותר ממך?" שאל אותה קאלאיס בגיחוך.
"אל תתייחסו אליו, הוא סתם מפגר. קדימה" ביקשה הנערה ביאוש.
נכנסנו אחריה לבפנים, השפתיים של בל החלו לשנות את צבען.
הידקתי את אחיזתי סביבה, היא חייבת להתחמם.
הנערה הובילה אותנו לחדר מסויים, נכנסנו לבפנים.
היו המון פסלי קרח שהובילו לכס עליו ישב איש זקן, עם שיער דליל וזקן פרוע.
גם האיש הזה, שידר המון עוצמה.
אפילו יותר מהנערה.
בל כרעה על ברכיה, ואני הבנתי שגם אני צריך.
אז השתחוונו וכל זה, והאיש אמר לנו לקום.
"קיאונה, מי הם החצויים שהבאת?" שאל.
הנערה, שהתבררה כקיאונה, העבירה את מבטה אלינו.
לא אמרנו לה את השמות.
התכוונתי לענות, אבל בל הקדימה אותי "אנחנו בל ג'ונסון ואית'ן מילר, אדוני. וזה כבוד בשבילנו להתארח כאן"
לא היה לי מושג למה היא שיקרה בקשר לשמות המשפחה, ידעתי שאני מפספס כאן משהו ענק.
"בפעם הקודמת שהבאת לכאן חצויים המפגש לא נגמר בטוב. כשבן יופיטר בת אפרודיטה ובן הפייסטוס ברחו לך. לפי זכרוני, תקפת עם אחייך את הספינה שלהם ובת אפרודיטה הצליחה לגבור עלייך" הזכיר לה האיש בשעשוע.
פאק. אני יודע מאיפה השם שלה היה מוכר לי.
זו קיאונה, אלת שלג זוטרה.
היא שונאת את השבעה.
במיוחד את אמא שלי.
"הילדים של מי אתם?" שאל אביה של קיאונה, עכשיו נזכרתי ששמו בוריאס.
"אני הבן של אפולו, ובל היא הבת שת דמטר" סיפרתי.
"ודאי בגלל זה קשה לה עם הטמפרטורה, כמובן. קיאונה, את בטוחה שאת יודעת את מי את מכניסה הנה?" שאל אותה בוריאס.
"אלו שניי נערים שנחתו פה לנחיתת חירום, החלטתי לנסות גישה שונה עם החצויים.
אולי הם יוכלו להיות בעלי ברית טובים." אמרה קיאונה.
"אבל את בטוחה שאת יודעת את האמת עליהם? זהות של אנשים יכולה לפעמים להפתיע" אמר.
אנחנו חייבים לצאת מפה, יש לי תחושה חזקה מאוד שבוריאס יודע מי אנחנו באמת.
קיאונה סרקה אותנו עם עיניי הקרח שלה, "אז הם דומים קצת לחלק מהשבעה, זה לא אומר דבר"
"לאלו במיוחד? יש ארבעה שהדמיון בינהם חזק יותר מהשאר, לא כך?" שאל אותה.
נו באמת, אני חייב לצאת מפה "תודה על האירוח הנדיב שלכם, אבל אנחנו באמת צריכים ללכת" אמרתי.
הדלת נסגרה, "לא מנומס לעזוב באמצע שיחה." העיר בוריאס.
"אתה צודק אבא, יש ארבעה שהם יותר דומים להם. פרסאוס ג'קסון, אנבת' צ'ייס, ג'ייסון גרייס ופייפר מקליין" הבחינה קיאונה.
בוריאס חייך חיוך מרוצה.
"מה אתה מנסה לומר?" שאלה קיאונה.
הסתרתי את הקעקוע שעשו לי במחנה יופיטר, למה הסכמתי לעשות קעקוע של הסמל של סבא שלי דווקא לפניי חודש?
"עברו יותר מעשרים שנים מאז, נולדו לחצויים מהשבעה דור נוסף" אמר.
בל כבר איבדה את ההכרה, והרמתי אותה לידיי, ממלמל כמה קללות ביוונית עתיקה ומוכן לרוץ.
משב רוח קפוא הרים את שרוול חולצתי וחשף את הקעקוע שלי.
"זה הבן של פייפר וג'ייסון! אני לא מאמינה! זה הבן שלה!" קלטה בכעס.
רגע, תנו לי לתקן את עצמי.
לא בכעס, בשנאה.
עפתי לאוויר וריסקתי את הדלת, עף יחד עם בל אל נחוץ לטירה.
נטיף קרח הפיל אותי לקרקע וריתק אותי לרצפה, לא יכולתי לזוז.
בל, שנפלה לפינה רחוקה ממני, נהייתה חיוורת יותר ויותר, שפתיה נהיו כחולות.
"אני חייב לצאת מפה" מלמלתי לעצמי.
ניסיתי להשתחרר מהנטיף, אבל לא הצלחתי.
קיאונה התקדמה אלינו באטיות עם חיוך של ניצחון.
אחד האחים של קיאונה, קאלאיס, הרים את בל לידיו.
"תעזוב אותה!" דרשתי.
"זה חמוד... אתם זוג?" שאלה קיאונה.
"זה לא העסק שלך" מלמלתי בכעס.
"אתם בבית שלי, כל מה שקשור אליכם הופך להיות העסק שלי" אמרה בהתגרות.
היא ליטפה את פנייה של בל "אל תגעי בה" סיננתי.
"היא הבת של פרסאוס ואנבת', אני צודקת?" שאלה.
לא יכולתי לומר לה לא, כי אז זה היה אומר לה שבל היא הבת של ההורים שלי.
והיא שונאת את ההורים שלי.
"נכון" עניתי.
"אז אתה הבן של פייפר וג'ייסון?" ווידאה.
"אני הבן של ג'ייסון, אין לי מושג מי זו הפייפר הזו שאתם מדברים עליה" שיקרתי.
"אם תשקר לי, אני אקפיא את החברה שלך למוות." אמרה באיום.
הבטתי בבל בדאגה, "אני הבן של פייפר, מרוצה?" שאלתי.
"החברה שלך ידעה מי אני מההתחלה, היית צריך להקשיב לה" אמרה וגיחכה.
"אני לא יודע מה ההורים שלנו עשו לך, אבל אנחנו לא קשורים לזה. לא היינו קיימים בכלל בתקופה שזה קרה." ניסיתי להסביר לה.
זימנתי כדור אוויר שהרחיק ממני לאט לאט את נטיף הקרח, מבלי שקיאונה שמה לב.
הבטתי בבל, ששכבה חסרת הכרה בידיו של קאלאיס. היא קדחה מחום, ובנוסף לכך עמדה לקפוא למוות, אני חייב לטפל בה.
"תיקח אותה לבפנים, ותדאג שהיא לא תמות. נכון לרגע זה, אנחנו צריכים אותה" אמרה קיאונה כשקלטה את מבטי.
"את שונאת את אמא שלי, בקושי הכרת את ההורים של בל. למה את מחזיקה אותה?" שאלתי בכעס.
"כי אתה אוהב אותה, וכל חבר שקשור אליכם, נהיה אוטומטית אויב שלי." אמרה בחיוך מתוק.
העפתי ממני את נטיף הקרח, והתרוממתי לאוויר.
להדגיש לה עם מי יש לה עסק.
"קדימה, תברח. אני לא אנסה לעצור אותך." הבטיחה ושילבה את ידייה.
"כל עוד לא תיכנס לתוך הטירה, אני לא אתקוף" הוסיפה.
היא ידעה שאני אכנס לתוך הטירה כדי להוציא את בל, אני שונא אותה.
"קדימה, ילד. לך." ביקשה.
"מה את רוצה ממני? בשביל מה את מחזיקה אותה?" שאלתי ונחתתי מולה.
"אני רוצה אותך בתור פסל קרח, היא לא מעניינת אותי. אני אתן לה ללכת, ואז אקפיא אותך" אמרה.
הנהנתי, וקיאונה הלכה לתוך הטירה.
היא חזרה לבחוץ אחריי כמה דקות, יחד עם אח שלה, קאלאיס, שהחזיק את בל.
היא הייתה ערה, והשפתיים שלה חזרו לצבען המקורי.
היא נותרה קצת חיוורת, אבל היא בהכרה, אז אני לא מתלונן.
בל ניסתה להשתחרר מאחיזתו, אבל לא הצליחה.
"אית'ן? צא מפה!" דרשה.
התעלמתי ממנה, והיישרתי מבט אל קיאונה.
"תני לה ללכת" סיננתי.
"מה אתה מתכנן? אל תעשה שום דבר שהיא אומרת לך! אתה מקשיב לי?!" שאלה בל, פחד השתקף בעינייה.
בלעתי את רוקי, לא יכולתי להמשיך להביט בה.
עמדתי מול קיאונה והיישרתי מבט אל עיניי הקרח שלה "אמרתי, תני לה ללכת" חזרתי על דבריי.
"אתה לא נמצא במצב בו אתה יכול לאיים עליי, נצר. אני אקפיא אותך, ורק אז אשחרר את החברה הקטנה שלך" אמרה.
"אל תעשה את זה! לך!" דרשה בל, מזווית העין קלטתי שדמעות החלו לרדת במורד פניה.
מים הפילו את קיאונה לקרקע, והיא נשפה בכעס.
המים קפאו והפכו לקישוטי פרחים.
"תרגיע את החברה החצופה שלך" דרשה.
הלכתי אל בל, היא הביטה בי עם עינייה המוצפות בדמעות "אל תעשה את זה, תברח מפה" התחננה.
"לא בל, אני לא אברח ואשאיר אותך כאן" אמרתי בביטול ונישקתי אותה על השפתיים. "אני לא רוצה שזו תהיה הנשיקה האחרונה שלנו" הודתה.
חייכתי, "היי, הכל בסדר. אל תבכי" ביקשתי.
"גמרתם עם הפוצי מוצי שלכם? אני רוצה להתחיל" אמרה קיאונה וגלגלה עיניים.
חומות קרח הוקמו סביבנו, היינו כלואים.
בל צרחה לי לברוח, ובכתה.
היא התחננה ממני לא לעשות את זה.
היא הצליחה להשתחרר מאחיזתו של קאלאיס, והתכוונתי לנצל את זה, לתפוס אותה ולעוף.
אבל הרגליים שלי כמו נכבלו לקרח עליו עמדתי.
קאלאיס חזר ותפס אותה חזק, מים השתוללו סביבנו.
אני לא חושב שאיי פעם ראיתי את בל נסערת כל כך.

🗡🗡🗡🗡🗡🗡🗡🗡🗡🗡🗡🗡🗡🗡🗡
פרק ארוך לפיצוי❤
מה אתם חושבים שיקרה לאית'ן?
בא לי להרוג את קיאונה.
לחנוק אותה לאט לאט.
ככה בעינויים.
ונאמר אמן
מעלה המשך בקרוב, אליס❤