הכחולה והאדום- פאנפיק על פרסי ג'קסון וגיבורי האולימפוס

פרק 23- טוב לחזור

בל
התעוררתי מסוחררת בביתן אפולו.
כן, זכרתי הכל.
קמתי מהמיטה וראיתי שהביתן היה ריק חוץ מכמה פצועים ובני אפולו.
חלקם הביטו בי בפחד, אלו שהכירו אותי בתור הכחולה.
הם לא הבינו מי הביא אותי לפה ולמה טיפלו בי.
נעמדתי במקומי ולקחתי את החרב, ואז יצאתי החוצה.
ראיתי את לוק רץ ממקום למקום, ולא האמנתי שלפני כמה ימים שנאתי אותו שנאה טהורה.
כלומר... עכשיו ראיתי אותו בתור... לוק , אח שלי. לא אויב.
הוא לא הבחין בי והמשיך לרוץ.
ראיתי מפלצת על הגג, מאיימת על חיה של אמילי.
עליתי הכי מהר שיכולתי והפכתי את המפלצת לאבק.
"בואי נרד מפה" ביקשתי ותפסתי בידה.
היא חייכה באושר ושתינו ירדנו.
ואז קלטתי למה היא הזכירה לי כל כך את אית'ן, זו אחותו. אני זוכרת שביום הולדת של לוק פייפר הייתה בהריון מתקדם, כנראה שזה היה עם אמילי.
הורדתי אותה למטה וביקשתי ממנה שתלך אל ביתן אפולו כדי שלא תהיה לבד, והיא הנהנה.
ואז גם ראיתי את זואי.
בחיי, איך שהיא גדלה.
היא הייתה עכשיו בסביבות גיל השש ונלחמה במפלצות בעזרת פגיון.
נראה היה שהורי החליטו לשלוח אותה למחנה בגיל צעיר אחרי מה שקרה לי, כי היא ידעה קצת להילחם.
רצתי אליה, אחת המפלצות שרטה לה את החזה עם הטפרים הארוכים שלה.
הגברתי מהירות ותקעתי את חרבי בגבה של אותה מפלצת.
עזרתי לזואי לקום והיא הביטה בי בהלם.
או שלא סיפרו לה שהכחולה זו בעצם אני והיא לא מבינה למה אני עוזרת לה, או שהיא זוכרת אותי מתמונות וכאלה והיא נדהמת לראות שאני בחיים.
לבסוף היא חייכה ולקחה את ידי, וחיסלתי את כל המפלצות, חוץ מאחת.
עודדתי את זואי להרוג את המפלצת הזו, חשוב שיהיה לה ביטחון נגד מפלצות.
היא היססה מאוד, ואפילו רעדה קצת, אבל לבסוף תקעה את הפגיון בבטנה של המפלצת.
"לכי תמצאי את אמילי בביתן אפולו, היא צריכה מישהי חזקה ואמיצה כמוך שתגן עליה." ביקשתי בחיוך.
היא הנהנה וגם היא רצה לשם.
וכך עזרתי לעוד ועוד חצויים והרגתי עוד ועוד מפלצות שהצליחו לפלוש למחנה.
כאילו בהתראה של רגע הקיפו אותי המון של מפלצות ולוחמים אויבים כאחד.
חייכתי לעצמי ונשמתי עמוק, גל קפץ מהאגם והפיל את כולם לקרקע. וניצלתי את ההלם, חיסלתי מפלצות ועילפי/פצעתי לוחמים.
הרגשתי איך הכוחות שלי אוזלים בגלל מה שעשיתי עם המים, אבל הייתי חייבת להמשיך להילחם.
יצאתי אל מחוץ גבולות המחנה, שם ראיתי את לוק, נינה, דין ואית'ן מקיפים את המפקדת, בעוד ההורים שלי וההורים של אית'ן מחסלים מפלצות במיומנות אדירה שכמוהה לא ראיתי בחיי.
ראיתי שהמבוגרים מסתדרים, לכן הצטרפתי לחבר'ה שלי.
"תראו מי הצטרפה" המפקדת הבחינה בי ראשונה.
"טוב לחזור" הודתי.
הנחתי נשיקה קטנה על שפתיו של אית'ן ולא יכולתי שלא לראות את המבט המגונן של לוק, עצרתי את עצמי מלפרוץ בצחוק וחיבקתי את אחי.
"התגעגעתי אליך" הודתי.
"גם אני" אמר.
תפסתי מקום במעגל סביב המפקדת וכיוונתי אליה את חרבי.
"שכחתי לספר משהו קטנטן.
"אתם רואים את השעון הזה? ברגע שאגיד פקודה קולית או אפעיל את הטיימר הוא יתפוצץ יחד איתי ועם כל מי שעומד באיזור במרחק של מאתיים מטרים. אל תנסו להוריד את השעון, הוא מחובר עליי בתפרים, בעזרת ניתוח כמובן. הדרך היחידה שלכם להציל את המחנה היא להקשיב לתנאי שלי" אמרה בחיוך מתוק ותמים.
"מה את רוצה?" שאל אותה לוק.
"אני אגיד את התנאי לאחותך, אם היא תואיל לגשת לכאן" אמרה והפנתה את מבטה אליי.
הלכתי אליה והיא רכנה כדי ללחוש לי את התנאי "אנחנו הולכות מפה. שתינו מתפוצצות ביחד, כל השאר שורדים. אני אקדים את השאלה שלך, למה? כי אני לא רוצה להיות בודדה בשאול, אשמח לקצת חברה ממך. וגם מגיע לך למות על שבגללך נפסיד במלחמה" היא חייכה חיוך ממזרי והתרחקה צעד לאחור.
ואני הנהנתי לאט "מה היא רצתה?" שאל אותי אית'ן.
היא בסך הכל רצתה את הצמיד שלי, היא אמרה שהבוס שלה רוצה אותו בשביל החומר או משהו כזה... לוק, אתה יכול ללכת להביא אותו מאמילי?" שאלתי.
לוק הנהן ורץ למחנה.
"דין ונינה, יש מצב שאתם הולכים לשחרר את כל השבויים שבזמנו תפסנו? אני לא רוצה שמישהו ילך אליהם שם ויהרוג אותם... וזה יהיה באשמתנו. בבקשה? זה ממש חשוב לי." ביקשתי.
נראה היה שפתאום הם נזכרו בכל האסירים שהשארנו שם, והם הנהנו במרץ ורצו לשם.
בינתיים כבר הסתרתי מאחוריי הגב את החבל שמצאתי קודם על האדמה והתקרבתי אל אית'ן "חשוב לי שתזכור... שאני אוהבת אותך" אמרתי ונישקתי אותו ארוכות על השפתיים, תוך כדי שאני קושרת את ידיו לעץ מבלי שהוא שם לב.
התרחקתי לאט ממנו והוא הבחין שהוא קשור "אני מצטערת. אבל אסור שתבוא אחריי" פניתי והלכתי משם יחד עם המפקדת המשוגעת שלי בעוד אית'ן צועק לי לעצור, והיא הפעילה את הטיימר.

🗡🗡🗡🗡🗡🗡🗡🗡🗡🗡
אממ... כן.
אין לי הרבה מה לומר.
אני... פשוט אשתוק.
אבל באמת. בל. אויש.
ביי אנשים❤