הכחולה והאדום- פאנפיק על פרסי ג'קסון וגיבורי האולימפוס

עונה 2 פרק 19- כולם מתים על פרסי ואנבת'! כן... לא.

נ.מ בל
קמתי כשהשמש חיממה אותי, ראשי היה שעות על ברכיו של אית'ן.
הוא בטח נרדם כאן.
ידו הייתה מונחת על כתפי, וכשהתקרבתי אליו שמעתי את נשימותיו האחידות.
חייכתי וקמתי מהמיטה לאט, כדי לא להזיז אותו.
התלבשתי בג'ינס קצר וחולצה.
צחצחתי שיניים וחזרתי אל החדר.
אית'ן כנראה התעורר, כי שמעתי צעדים.
"אית'ן?" שאלתי כדיי לוודא.
"כן, איך ישנת?" שאל.
הוא עמד ממש מאחורי והסתובבתי אליו.
"איך אני אדע שזה אתה?" שאלתי בהיסוס והנחתי את ידי על הנדן.
"תשאלי אותי משהו" ביקש.
"באיזה צבע היה הטוש שנתתי לך לרשום על עצמך מי אנחנו? לפני חמש שנים, רגע לפניי שעשו לנו שטיפת מוח" אמרתי.
"כחול" ענה בלי היסוס.
חייכתי וחיבקתי אותו "אז את כבר לא כועסת?" שאל.
"אני כן. אבל אני מדחיקה את זה" הודתי.
הוא גיחך וחיבק אותי.
"השעה שבע, ויש מאפים שקניתי אתמול. יצאנו?" שאל.
הנהנתי בחיוך ולקחתי את התיק שלי.
הוא הושיט לי קוראסון.
יש כאלה בניו ג'רזי?
הכיס שלי רטט, הוצאתי משם משהו עם צורה עגולה והראתי אותו לאית'ן "מה זה?" שאלתי.
"זה המצפן שהוביל אותנו לרישומים על השרשרת של קיאונה, בגלל המצפן הזה התעוורת" אמר בכעס עצור ולקח את המצפן מידיי.
"אל תשבור אותו, הוא כן עזר בהתחלה" אמרתי.
"הוא כלא אותי בצריף ההוא בזמן שהמכשפה עיוורה אותך! איך זה עזר?!" שאל בכעס.
"הוא הוביל אותנו לרישומים, המכשפה כלאה אותך ועיוורה אותי. לא בטוח שהם קשורים. אני אומרת שנלך לאן שהוא יוביל" אמרתי.
"בסדר, אבל את לא זזה ממני" ביקש.
הנהנתי בחיוך ונישקתי אותו על הלחי, הוא החזיר לי את המצפן.
המצפן משך אותנו להליכה של שלוש שעות.
עד שלבסוף הוא עצר.
"לאן הגענו?" שאלתי.
"לאיזה חנות פסלים מבודדת, תהיי בכוננות." ביקש.
הנהנתי ואחזתי בידו.
את ידי השנייה הנחתי על הנדן.
"יש כאן מישהו?" שאלתי כשנכנסנו לבפנים.
אית'ן שמר שאני לא אתנגש בכל מיני פסלים, למזלי ולמזל בעל העסק.
"שלום חמודים, עם מי יש לי הכבוד?" שאלה אישה מבוגרת עם קול מסתלסל.
"אית'ן מילר ובל ג'ונסון" אמר אית'ן ולחץ את ידי.
מישהו מסוכן נמצא מולנו, היה לי ברור.
מפלצת או לא יודעת, אבל המישהו הזה כנראה גם שונא את ההורים שלנו.
להורים שלנו יש הרבה אוייבים, זה לא פייר.
"יפהפיים שכאלה לבדכם?" שאלה.
הרגשתי איך היא מתקרבת אליי ומרימה את ראשי באצבעותיה.
היינו קרובות מדיי, שמעתי קולות לחשושים.
אית'ן משך אותי לאחור.
"אתה מגונן על החברה שלך? אית'ן גרייס?" שאלה אותו בהתגרות.
שנינו שלפנו חרבות.
"אני אתן לך אפשרות לצאת מפה, תשאיר לי את העיוורת. הבת של פרסאוס ואנבת', הנכדה של אתנה, הסיבה להיותי מי שאני" לחששה.
"מדוזה" קלטתי.
היא לחששה משהו ואית'ן הרחיק אותי לאחור והתחיל לרוץ, התחבאנו מאחורי קבוצת פסלים.
"תברחי מפה" ביקש ממני.
הנדתי בראשי "היא לא יכולה לאבן אותי, אני עיוורת"
"הנחשים בשיער שלה ארסיים" הזכיר לי.
"אל תסתכל עליה ישירות. רק דרך מראה או משהו כזה" אמרתי, מתעלמת ממה שאמר.
"יש לי בתיק אני חושבת, לא חשבתי שאני אתעוור" הוספתי ומשכתי בכתפיי.
הוא פתח לי את התיק והוציא משם מראה קטנה "תודה" אמר ונישק אותי על הלחי.
שמעתי קול של פסלים מתנפצים לרגלינו, מדוזה מצאה אותנו.
שלפתי חרב ועקבתי אחר הקול שלה והקטעים המטושטשים שהמים העבירו לי.
עמדתי מולה ואית'ן עמד מימני עם גבו מופנה אלינו, הוא הסתכל עליה דרך המראה.
התחלתי לתקוף אותה, בכמה מקומות פצעתי אותה.
אבל המקומות כמו התאחו ונרפו.
התחלתי לרוץ, מרחיקה אותה מאית'ן.
הפלתי עליה כל מיני פסלים והתחמקתי מהנחשי-שיער שלה.
עצבן אותה שאני לא יכולה להפוך לאבן.
"אם אני אצטרך, אני אחסססיק אותך בשבי עד שראייתך תחזור, ואז אהפוך אותך לפסססל. בל ג'קסססון" לחששה בכעס.
"בססססדר" אמרתי בהתגרות, מחקה אותה.
היא התעצבנה והמשיכה לתקוף אותי.
אחד הנחשים שלה הצליח להכיש אותי בעורף, ונאבקתי כדי להישאר עומדת.
במכה אחת חזקה ערפתי לה את הראש.
אית'ן רץ אליי "תעצום עיניים!" ביקשתי.
"הן עצומות. איפה מדוזה?" שאל ואחז בידי.
"הגוף שלה כנראה אבק מפלצות, הראש שלה כאן איפה שהוא, והוא עדיין יכול לאבן."
אמרתי והתכופפתי.
התחלתי למשש את האדמה, נחש מהשיער שלה הכיש אותי במרפק.
יופי, עכשיו יש לי שתי הכשות.
נאבקתי בדחף לעצום עיניים "מצאתי אותה" אמרתי בחולשה.
הוא עטף את הראש שלה בחתיכת בד שמצא קודם וזרק אותה רחוק מאיתנו.
"המרפק שלך... הנחשים הכישו אותך" הבחין.
"אני... אני בסדר" שיקרתי.
הרגשתי את מה שאכלתי אתמול והיום עולה לי, הפנתי את ראשי לאחור והקאתי את נשמתי.
אית'ן עזר לי להתיישר "הכישו אותך רק במרפק?"
הנדתי את ראשי "בעורף"
"נו באמת בל... אמרתי לך להתרחק ממנה!" אמר, יותר דואג ולחוץ מאשר כועס.
לא הצלחתי לחשוב על משהו, נפלתי עליו.
"בל, אל תעצמי עיניים! את שומעת? אל תעצמי עיניים ולא משנה עד כמה זה קשה!" ביקש והרים אותי.
הנהנתי בקושי רב "לא לעצום עיניים..."
הוא הניח אותי על משהו עם גובה, זה הרגיש כמו שולחן ארוך או שידה.
הוא התחיל להוציא דברים מהערכה של בני אפולו וטיפל בי.
נאבקתי להישאר ערה.
"אל תעצמי עיניים" חזר אית'ן וביקש.
הוא הזריק לי כמה חומרים, שאב את הארס עם איזה משאבה קטנטונת.
לבסוף הוא החל לחטט במגירות באיזור.
כנראה לא מצא נוגדן מצאים לארס בערכה.
"בל, תישארי ערה!" ביקש כשראה שעיניי מתחילות להיעצם.
ניסיתי, באמת ניסיתי.
זה פשוט היה קשה כל כך.
הוא נתן לי לשתות משהו דוחה, וכשגמרתי לא הפסקתי להשתעל.
אבל הרגשתי טוב יותר.
"איך את מרגישה?" שאל ועזר לי להתיישב על השולחן.
"יותר טוב" עניתי.
הוא הביא לי בקבוק מים ושתיתי באי רצון, הקיבה שלי המשיכה להתהפך.
"אתה חושב שלכאן הנבואה רצתה שנגיע?" שאלתי.
"אני אלך לחטט קצת בדברים של מדוזה, תישארי פה, בסדר?" שאל בעדינות ונישק אותי על הלחי.
הנהנתי ושמעתי את צעדיו מתרחקים.
אחריי משהו כמו עשרים דקות הוא חזר "בואי, את לא תאמיני מה מצאתי" אמר.

🗡🗡🗡🗡🗡🗡🗡🗡🗡🗡🗡🗡🗡🗡🗡
מה דעתכם על הפרק?
ראיתם? יש יתרונות אפילו בלהיות עיוורת!
תרשמו בתגובות אם אתם רוצים שאני אעשה שאלות ותשובות בקרוב👇👇👇
אוהבתתתת❤❤❤
אליס💓