כתיבה היא אמנות

רגעים ומילים

יש רגעים שבהם אנחנו לא זקוקים למילים.
ברגע הזה, היא לא הייתה זקוקה למילים.
״לפעמים הייתי מעדיפה שלא להתאהב. אהבה זה חרא!״ הכרזתי בעודי שוכבת על הדשא לצידה.
״לא נכון.״ היא השיבה בזעזוע ״אהבה יכולה להיות דבר מתוק לפעמים. אל תגידי דבר כזה.״ לדעתי התגובה שלה הייתה מוגזמת, היו לי הרבה נימוקים לכך שהאהבה מיותרת.
״התאהבתי בחיי שלוש פעמים ובכולן זה נגמר באסון. עבורי.״ התרוממתי לישיבה, מסתכלת עליה מלמעלה.
״אני מצטערת בשבילך,״ אמרה בהשתתפות כנה ״אבל זה רק אומר שלא מצאת עוד את האדם הנכון.״ היא משכה בכתפיה והביטה בי בעיניים מלאות רחמים. אני לא צריכה את הרחמים שלה!
״האדם הנכון לא קיים!״ התחלתי להתרגז מעט.
״העובדה שלא מצאת אותו לא אומרת שהוא לא קיים.״ היא התעללה בדשא, תולשת אותו וזורקת הצידה. ״לפעמים הוא נמצא ממש מולך ואת פשוט לא רואה את זה.״ היא אמרה בשקט, כאילו לא רוצה שאשמע.
״ומי האדם הזה לדעתך? את?״ שאלתי בצחוק.
היא הפסיקה להתעלל בדשא והביטה בי בעיניים גדולות ומלאות אהבה. היא פתחה את פיה ואז סגרה אותו, כאילו רצתה לומר דבר מה וגמרה בלבה שלא לומר זאת. במקומה, גם אני הייתי מחליטה כך.
יש רגעים שבהם אנחנו לא זקוקים למילים.
ברגע הזה היא לא הייתה זקוקה למילים.
השתיקה הרצינית שהשתררה בנינו הביכה אותי, לא חשבתי שהיא תיקח את זה ברצינות. פתחתי את פי, לומר לה שצחקתי, ואז היא נישקה אותי.
יש רגעים שבהם אנחנו לא זקוקים למילים.
ברגע הזה היא לא הייתה זקוקה למילים.