כתיבה היא אמנות

כתיבה וספקות עצמיות

מילים הן בסך הכל רגשות שכתובים,
נשמע פשוט אבל זה בעצם מורכב יותר מהחיים.
ולפעמים נדמה לי שאני שוכחת איך כותבים,
כי זה לא כמו לרכב על אופניים שאי אפשר לשכח גם אחרי חיים שלמים.
אבל אני בכלל לא יודעת לרכב על אופניים,
אז אולי אפשר לשכח איך כותבים גם אחרי הפסקה של פחות מחודשיים?
ואני מתגעגעת לאיך שהייתי כותבת בעבר-
ויותר להרגשה שיצר בי התוצר.
לקרא את הקטעים שלי שוב ושוב ולהרגיש כאמא גאה,
כשההתרגשות בחזה שלי גואה.
והיום, יש יותר הלקאה עצמית מאשר גאווה,
מה אם אף פעם לא הייתי באמת מספיק טובה?
ומה אם גם אף פעם לא אהיה מספיק טובה באמת?
חוץ מהכתיבה כיתרון היחיד שלי, מה עוד נשאר לי לתת?
ואין כמעט אף אחד שטורח לקרא את הקטעים,
ומה שווה כותבת ללא קהל קוראים?
כמו שאין תועלת לשחקן ללא צופים.
כמו שהיום אף אחד מאיתנו לא שווה בלי אנשים אחרים...
ואולי הפסקתי לכתוב כי אני מפחדת שרק בזה אני טובה,
מפחדת שבשביל מה שאני רוצה באמת- משחק- אני לא מספיק שווה.
ואולי אם אני אשקיע את כל כולי רק בדבר האחד הזה-
אולי אהיה מספיק טובה כדי להיות משהו כזה.
אבל תמיד ישנו הפחד שבסוף הכל ילך קאפוט,
שאת שני הדברים הצלחתי להרוס כל אחד לחוד.
שבסוף לא אשאר בלי שום דבר ביד,
פשוט כי הרסתי אותם אחד אחד.
הקטע הזה לא מביא איתו סוף אופטימי.
רק כאב ראש גדול וסימן שאלה מציאותי על גבול פסימי.
וקצת מצחיק איך הצלחתי להפוך קטע על כתיבה ורגשות
לקטע שמלא בשאלות וספקות עצמיות.