כתיבה היא אמנות

נמאס

נמאס לי להתאכזב, נמאס לי להתפשר.
נמאס לי שאני זו שכל הזמן צריכה לוותר.
נמאס לי לבכות, נמאס לי להישבר.
נמאס לי שלאף אחד לא אכפת מדעתי,
שמתקשרים איתי רק כשהם צריכים אותי.
נמאס לי מהזלזול, נמאס לי מהכל-
אני לפעמים רוצה שהכל יפסיק להתקיים ויחדול.
אני רק רוצה להיות כמו כולם,
להרגיש מידי פעם כמו אחת האדם.
אין לי כסף כמו כולם, ולא תמיד יש לי אוכל במקרר-
וזה מאלץ אותי המון פעמים להתפשר.
אף פעם לא לבשתי מותגים,
אני מקבלת בגד חדש רק אחת לכמה שנים.
אני לא יכולה לדבר עם אנשים כמו שכולם יכולים,
אני מתפשרת גם על זה וכדי להצליח לתקשר אני לוקחת כדורים.
אני אף פעם לא מרגישה שלמישהו אכפת,
לא חושבת שאני בכלל ראויה לקבלת אמפתיה מהזולת.
אז אני מתפשרת ומתחברת עם כל מי שרק יסכים,
נשארת במודע בקשר עם אנשים שמנצלים אותי במצבים רגישים.
לא מספרת לאף אחד על מה שעובר עליי,
נותנת לקשיים שלי לשאוב ממני לאט כל טיפה מחיי.
והפחד להרגיש לא אהובה אותי מרתק-
זורם בוורידים שלי כמו דם וכל שריר הוא משתק!
וכשהוא ״מתגשם״- זו ההרגשה הכי נוראית שקיימת.
אפילו תינוק, בלי חום ואהבה- אחרי ממש מעט זמן, מת.