כתיבה היא אמנות

פחדים

ולפעמים אני מרגישה אבודה,
ללא מוצא וקצת בודדה.
מרגישה שכל העקרונות שלי מתהפכים,
ואני כבר לא יודעת מי חברים ומי אוייבים.
מרגישה שאני מתפרקת מבפנים,
ואם רק היה לי מישהו שיחבר ויאסוף את השברים.
מרגישה אבודה, הולכת בדרך ללא מוצא,
ואני כבר לא יודעת מי אני ומה אני רוצה.
אני לא יודעת מה טוב בי ומה נשאר לי לתת,
מפחדת שאף פעם לא אהיה מספיק טובה באמת.
מפחדת שהכישרונות יתגלו כמפלות,
מפחדת שיתחלפו כל השקרים והאמיתות.
מפחדת לתת לאחרים להגדיר אותי במקומי,
מפחדת שאף פעם לא אדע להגיד מה טוב לי בעצמי.
מפחדת לאבד את המקום שלי בעולם,
ובו זמנית מפחדת לפתוח את הפה כי אני לא כמו כולם.
אני רוצה לפעמים לקחת הפסקה, לצאת לכמה ימים לנופש,
רק מפחדת מהעומס שיבוא כי העולם לא לוקח ביחד איתי חופש.
ואני לא יודעת איך הסיפור שלי מתחיל ואיך ומתי הוא יגמר,
אני בסך הכל בת 17 שמפחדת להתבגר.
מפחדת לגלות שאני לא מי שאני שואפת להיות,
מפחדת להיות שונה ובמקביל מפחדת להיות כמו כל האחרות.
מפחדת שוב ליפול לבור עמוק של דיכאון,
מפחדת שיום אחד ארצה למות במקום לישון.
אני מפחדת ככ הרבה שמזל שאני לא מפחדת מהצל של עצמי,
רק חבל שאף אחד לא יכול להתמודד עם הפחדים שלי במקומי.