כתיבה היא אמנות

טובעת.

טובעת.
אני פשוט טובעת.
אני טובעת ואני לא מצליחה להציל את עצמי.
חצי מחוסרת הכרה, אני טובעת.
אני לא זוכרת הרבה כל-כך..
הייתי על ספינה, רבנו.
אני זוכרת שכעסתי עלייך.
עמדתי על קצה הסיפון.. טוב.. למען האמת ישבתי על מעקה הסיפון..
לאט, לאט הכעס התפוגג וכבר רציתי לחזור לבקש את סליחתך.
אך לפתע התחילה סערה איומה, הספינה נטתה הצידה.
בטעות קטנה של שבריר שנייה, בו ידי החליקה מהמעקה אני נפלתי למיים.
טובעת.
פחד חילחל בי בכל עצמותיי.
הצטערתי כל-כך שלא הספקתי לבקש ממך סליחה.
קיוויתי שגם הכעס שלך התפוגג, כמו תמיד ושסלחת לי לבד, בלי שאני אבקש. כמו תמיד.
רק רציתי לומר לך דבר אחרון לפני שאני מתה. כי אני יודעת שאני אמות.
הייתי בעומק כזה שממנו אי אפשר להנצל..
רציתי לך לומר לך סליחה. סליחה על כל הריבים שהיו לנו.
רציתי לומר לך תודה. תודה על שתמיד היית איתי, באש ובמיים. אבל עכשיו אני במיים, ואתה לא כאן..
אני טובעת.
טובעת אל שמי הלילה של עיר רחוקה.
עיר שבה אתה לא נמצא ליידי.
כי אני יודעת שכבר איבדתי אותך..
אני טובעת.
טובעת בכאב שגרמתי לעצמי.