כתיבה היא אמנות

אז מה?

אני שונאת את זה שאני לא יכולה להיות שם בשבילך.
אני כאן פיזית, אני מנסה להגיד לך שהכל יהיה בסדר, שאני אוהבת אותך - בקטע אפלטוני כמובן, ושהוא לא שווה את הדמעות שלך. אני רוצה להגיד לך שהכל עוד יהיה בסדר, שאת לא צריכה לבכות בגלל דברים שאין לך שליטה עליהם- כמו למשל העובדה שיש לו חברה. אני רוצה להגיד לך שיום אחד הכל יהיה בסדר, את תהיי מאושרת ותרגישי נאהבת והכל יראה לך שווה את זה.. אבל אני לא מצליחה להוציא מהפה שלי מילה. אני לא מצליחה לדבר כי אני מרגישה שאם אני רק אפתח את הפה, אתחיל לבכות בעצמי.
אני לא יכולה. אני לא יכולה לראות אותך ככה, אני לא יכולה  לשמוע אותך אומרת ש״אולי עדיף כבר למות״. אני לא יכולה לראות אותך במצב שבו אני הייתי לפני כמה שנים.
נכון, אני לא יכולה לתקן בשבילך את העולם. ואני לא יכולה להבטיח לך שאני מבינה אותך, אני לא יכולה להבטיח לך שתחיו באושר ואושר ושהכל יהיה מושלם. ואני מרגישה מתוסכלת, כי אני לא יודעת מה לעשות. אני לא יודעת מה אפשר לעשות כדי לגרום לך לחייך שוב- אותו חיוך שגורם לכל הבנים להתאהב בך. חוץ ממנו.
ואולי תשכחי ממנו כבר? אני יודעת שזה לא קל, אבל לחשוב בכל יום על החברה שלו, להלקות את עצמך על זה שלא דיברתם כשעוד הייתה לך הזדמנות- בטח לא יועיל.
תחייכי, כי את יפה. את אהובה. יש לך חברות. יש לך משפחה. יש לך ציונים טובים. יש לך הכל.
אז אין לך בחור. אז מה?