אני לא רוצה שהבא בתור יגיע.
אני לא רוצה לחוות עוד מוות. אני לא רוצה לחוות עוד אבדן.
לא בשביל זה נולדתי, לא בשביל זה אני כאן.
ולא אכפת לי שזה חלק מהתבגרות או חלק מהחיים,
מבחינתי להישאר ילדה מגודלת גם בגיל שישים.
שמישהו יקח ממני את האובדן, שיקח את הכאבים.
אני לא רוצה לקבור עוד משפחה או חברים.
לא עוד הלוויה לא עוד אזכרה לא עוד חודש לא עוד שבעה,
לא רוצה לראות עוד קבר לא רוצה לראות עוד מצבה.
קחו ממני את האבדן כי אני לא יכולה יותר!
אני לא רוצה לראות יותר תמונות, להיזכר, להישבר.
אני חושבת שהאבדן הזה לקח לי חלק מבפנים,
כי בגללו אני לא מצליחה לישון לבד כבר כמה חודשים.
לא רוצה לראות עוד אמא שבוכה על קבר,
לא רוצה לראות יותר אנשים הופכים לכלי שבר.
אני לא רוצה לבכות יותר! תעצרו את הדמעות!
רוצה שהלחיים שלי יהיה קצת יבשות..
YOU ARE READING
כתיבה היא אמנות
Poetryהמילים תמיד היו שם, קבורות בנשמתי. אולי הגיע הזמן שלהן לצאת בראשונה לחופשי. כאן אני כותבת את כל מה שעולה על רוחי, את המילים שכבר רוצות ככ לצאת מתוך ליבי. . סתם קומץ של קטעים קצרים שאני כותבת מתוך רגש/ מבוססי תמונה, בדרך כלל. אפשר למצא אותי גם באינסט...
