כתיבה היא אמנות

מראה חיצוני

מעולם לא היה אכפת לי מהמראה החיצוני שלי. תמיד הייתי בזה לכל אלו שהיו שמים את המראה החיצוני בראש סדר העדיפויות שלהם. תמיד חשבתי שגודל הבטן (או החזה) הוא לא מה שמצביע על אישיותו של האדם, הוא בכלל לא משהו שיש צורך להתייחס אליו כלל.
ובכל זאת... אני מוצאת את עצמי בוחנת את עצמי מול המראה יותר מידי פעמים.
בוחנת את קימורי גופי, בוחנת את גודלה של בטני. אני אומרת לעצמי שוב ושוב שהמראה הזה לא משנה. לא אכפת לי ממנו, ולכן גם לאחרים לא אמור להיות אכפת. כל עוד לי הוא לא מפריע כך לא אמור להפריע לי שהוא מפריע לאחרים. אבל בכל זאת, מזדחלות למוחי מחשבות שהיה נחמד להיראות אחרת. רזה יותר.
אבל ממתי אכפת לי מדברים כאלו?
עדיף לי להיות בן אדם טוב מאשר בן אדם שנראה טוב.
אני עדיין תומכת בדעה הזאת, אבל לאחרונה מזחלות למוחי מחשבות... ״שמנה. אפשר את שניהם. רק תפסיקי עם השוקולד.״
לעולם לא. אני מחייכת בעל כורחי אל המראה, היא לא תנצח אותי.
והקולות מתגברים ״תאכלי פחות. תמשיכי עם השוקולד, זה לא משנה. תראי, יום אחד לא אכלת וכמה רזית. זה אפילו לא הפריע לך. אפילו לא היו לך כאבי ראש ולא הרגשת רעב.״
אני מתחילה לחשוב שאולי יש משהו במה שאומרים הקולות... אבל אני לא רוצה לחזור לאנרקסיה. לא רוצה לחזור להראות כמו שנראיתי אז במראה. לא רוצה לראות שוב מבעד לעור את העצמות.