אפרודיטה (femaleXfemale)

{6} זה זכר, לא חיה תבונית

צעד, צעד, צעד, צעד. פשוט להמשיך לצעוד. אבל למה אלה הלכה במהירות כזאת? למה זה נראה כאילו היא הייתה על סף ריצה במסדרונות לא משנה כמה היא לא רצתה לרוץ, או תכננה לרוץ, מאחר שהיה לה שיעור עוד עשרים דקות בלבד ושום סיבה למהר?

טוב, תשובה אחת, מילה אחת: קיית'. היא התהלכה בתוך המסדרונות הענקיים של המכללה, שהיתמרו לגובה נאה, מובילים לפרשת הדרכים שהתפצלה לארבעה מקומות שונים, באמצע הצומת הענקית שהייתה מלאה במורים מפקחים, מקומות ישיבה, במה מרכזית שהייתה תקועה בדיוק באמצע בה נטו להשתמש להתאספויות (החלטה אסטרטגית מטומטמת), ארוניות להשכרה למעוניינים ובעיקר המון המון תנועה, שהבמה בהחלט לא הייתה חומלת לגביה.

ובעודה אלה התקרבה לפקק האנושי שנוצר בעקבות הבמה, את מי היא ראתה באה מהכיוון הנגדי, מהצד השני של הכיכר הטיפשית?

וזה היה שיער כהה עם ההבזקים הצבעוניים השגרתיים שכמובן היה הדבר הראשון שהתריע לה, אחרי זה כמובן הבגדים הכהים האופייניים, הג'ינס הקרועים שהיא נטתה לאהוב ופוטר עם הדפס שגרתי שנמשך גם על השרוולים הארוכים שלו. אותם כמובן ליוו הפרצוף המוכר והיציבה הבטוחה. כן, כל הדברים האלו שגרמו ללב שלה לדלג על פעימה.

ולו אלה הייתה שואלת: "אני נועדתי להיתקל בה לנצח?"

"דא." היה משיב הגורל.

אלה סירבה לעצור והכריחה את עצמה להמשיך ללכת. כלומר, קיית' הייתה מפחידה, אנשים היו מפחידים, וקיית' הייתה... טוב, אישה. אלה שנאה אנשים, למה הם היו קיימים בכלל? אה, לעזאזל, אלה לא הייתה חזקה מספיק בשביל להתמודד עם זה. כאילו, בכלל לא. לא היה לה את זה, החוש הזה לא היה קיים בכלל. כן, מאז המקרה המדובר יצא להן לדבר, יצא להן להיקרא זו בזו, אבל כל פעם מחדש, אלה הייתה נכנסת ללחץ בלתי נסבל ומוצאת את המוצא הראשוני, לא משנה אם קיית' הייתה יכולה להבין את זה או לא. אז היא אמרה לעצמה פשוט להמשיך ללכת, כלומר, מה היו הסיכויים שמבין כל הקהל הזה קיית' תמצא בחורה חיוורת כמו אלה, בגובה מטר חמישים וחמש -

"היי, אלה!"

אלה הייתה צריכה להילחם בדחף להסתובב ולברוח לשם. במאמץ אז, העיניים שלה מצאו את של קיית'. היא הרימה את ידה ונופפה לעברה במבוכה, עדיין נעה, מקווה שקיית' תבין שעם כל התנועה הזאת והאנשים מכל כיוון, ההחלטה החכמה תהיה פשוט לזוז לעבר המקום המקורי...

אבל לא, קיית' לא הבינה, כי לפני שאלה הספיקה למצמץ, היא כבר הסתובבה והתחילה ללכת באותו כיוון לעבר המיקום המקורי, מקווה ומתפללת שתאבד אותה בדרך. היא לקחה צעד, ועוד צעד, ועוד צעד, משתחלת בין עוד אנשים ועוד אנשים ו - נעצרה ברגע שראתה מול מי נעמדה.

"היי, קיית'." היא מלמלה.

זו חייכה לעברה, זה היה החיוך הגדול והשגרתי שהיה שגור על שפתיה כל הזמן. "היי, אלה."