אפרודיטה (femaleXfemale)

{16} וואטפד וירח דבש

אלה חייכה את החיוך הכי גדול שהיא יכלה לחייך. ולא, זה לא היה רצוני; אלה שנאה לחייך, היא חשבה שהחיוך שלה היה ממש מכוער... אבל היא חייכה למרות שהחניכיים שלה כאבו והלסת שלה הרגישה כאילו היא עומדת להישבר. כן, הסוג הזה של חיוך.

למה? טוב, היא ראה אותה מתקרבת. עושה את דרכה לעבר השולחן שלה בספרייה, קיית' התהלכה לה, אוחזת בשקית עם סמל הסופרמרקט הקרוב שבבירור הייתה עמוסה בכמות מפחידה של דברים. בהתחשב בעובדה שהיה אסור להכניס את הדברים האלה לספרייה, הספרנית ממש אהבה את קיית'.

ואחרי שעות בלתי נגמרות של עבודה על המאמר החדש שהייתה צריכה לעקוב אחריו, אלה הייתה תשושה, כל כך תשושה, אבל זה לא מנע ממנה לחייך כמו עריץ שיכור מכוח. אה, וכמובן, מייסי ישבה למולה, גם היא עסוקה בדברים שלה - כלומר, היא הייתה עד שהרימה מבט לעברה וזקפה את הגבות שלה בשעשוע. אלוהים, למייסי אמנם היו חיים רומנטיים משלה, אבל אלה הרגישה כאילו החיים הרומנטיים שלה הפכו למוקד עניין רציני בשביל מייסי. זה כאילו... מייסי הגיבה כמו שאמא שלה הייתה מגיבה. או יותר נכון, אבא שלה. כל פעם שהיא הייתה עם קיית' מסביב למייסי זה הרגיש כאילו היא הייתה צריכה לקבל אישור על כל דבר.

זה היה משהו... אי אפשר להסביר את זה, אתם תבינו את זה בהמשך הסצנה.

אבל כן, בקצרה, אלה לא יכלה שלא לחייך.

מבפנים, אלה לא הייתה ממש בטוחה איך להרגיש יותר, אם להיות כנה. זה היה כאילו היא הייתה מחולקת להמון המון חלקים, שאף אחד מה לא ידע בדיוק לאן לפנות. חלק ממנה היה סופר נרגש, חלק שני אמר לה למחוק את החיוך מעל הפנים שלה במיידיות ובזה הרגע כי היא נראית נורא.

"היי, מותק." קיית' אמרה בשקט כשהתייצבה לצידה, מניחה את השקית המרשרשת למרגלות השולחן שלה, במה שנראה כמו תנועה דיסקרטית אבל בכלל לא היה. בעודה רכנה כדי להניח את השקית, קיית' לקחה את האפשרות והצמידה נשיקה מהירה לשפתיה של אלה, נקירה קצרת חיים שנגמרה כשהתחילה, אבל הפכה להרגל שכזה. זאת כנראה הייתה דרך מסוימת לקבל את פניה, אבל אלה יכלה להישבע שהלב שלה דילג על מיליון פעימות כל פעם שזה קרה. בהתחלה זאת הייתה האינטרקציה הזאת עם קיית' בפני עצמה, אבל כשמגע פתאום הפך רגיל ופשוט, ברגעים הפתאומיים והנעימים האלו אלה הפכה מאוד מודעת לדברים מסביבה. הפעם היא הייתה מודעת מאוד למשהו אחד: מבטה של מייסי על פניה. עם זאת, קיית' לא שמה לב, היא משכה מעלה, אחת מידיה שעונה על השולחן בנונשלנטיות. "מה קורה?"

"בסדר." עיניה של אלה עלו אל פניה של קיית'. היא נראתה די תשושה; אדמומיות קלה - שלא יכלה להיות סימן דמעות אבל הייתה חזקה מספיק כדי שיהיה מובן שהיא חריגה - הצטברה מאחורי עיניה, שקעים כהים וכבדים הצטברו מתחתיהן, ושפתיה היו משוכות מעלה רק קלות, לא מצליחות להסגיר את זה מאחורי החיוך הקורן הרגיל שלה. כן, קיית' הייתה סחוטה. תקופת המבחנים בהחלט הייתה קשה במיוחד בשבילה. "למה את לא יושבת?"