אפרודיטה (femaleXfemale)

{9} אוי ואבוי

היי חברים! אז כן, שינינו כריכה!D: מקווה שהיא לטעמכם, אני אוהבת אותה הרבה יותר מהקודמת^^

בנימה זאת, לנוכח העובדה שזה הפרק העשירי, רק רציתי להודות לכולכם על הצפיות, התגובות וההצבעות. זה מדהים! אני ממש מעריכה את זה, ושמחה לקרוא כל תגובה ותגובה שאתם מפרסמים פה3>

אז תודה רבה לכם, מקווה שתהנו מהפרק ונתראה בפרקים הבאים!

~~~

אבל היי, זה לא היה כזה קשה כמו שאלה האמינה.

כלומר, בחזרה מהפרק הקודם, עדכונים משבוע שעבר - כאילו, כל הקטע הזה עם קיית'. כן. זה לא היה כזה נורא. אלה פשוט... הייתה צריכה להתרגל?

כלומר, זה הרג אותה מבפנים, אבל היא... לאט לאט הבינה.

כי... אתם יודעים מה? היא הייתה בכל מקום, קיית'... והיא הייתה עקשנית. לא, היא לא התכוונה להטריד את אלה, אלה ידעה את זה. כל מה שהיא ביקשה הייתה שיחה ידידותית ולהניח לה לדבר איתה (לאלה לא היה שמץ למה היא הייתה כל כך עקשנית לגבי זה, אגב. זה היה מוערץ ומאיים באותה נשימה). וזה לא שאלה לא הבינה שיחות ודברים כאלה... אבל איך עושים את זה? כלומר, ברצינות. לא היה לה מושג איך להתקרב לקיית' מבלי שהלב שלה יתחיל לעשות באנג'י מהחזה. זה היה יותר מדי, והיא לא הייתה נהדרת בהתמודדות עם כל העניין הזה.

אבל לאט לאט, משהו קרה. משהו אחד ונחמד (למות האינטנסיביות המקבילה של הלימודים שלה): היא התרגלה.

ואפשר לחשוב, שכאילו "היי, עוד שנייה אלה ארבעה חודשים במקום הזה, מה הולך?" אבל אלה חשבה פתאום שבאמת... עבר בה שינוי. אולי זה היה ג'ורדן, אולי מייסי ואולי דן, אבל פתאום... השיחות שלה הפכו קלות יותר עם אנשים? היא דיברה יותר, ובסופו של יום, זה גרם לכך שאלה הרגישה ערבה יותר לדברים שהיא אמרה. היא הייתה בשליטה! בערך, כלומר. לא עד כדי כך.

ולרגע זה היה כזה "אלוהים אדירים, יש לי ביטחון עצמי?"... רק כדי שהיא תבין שלא באמת, אבל זה היה בסדר כי זה הרגיש ככה!

היא הצליחה לדבר עם קיית' דקות שלמות מבלי לרצות למות, היא הצליחה לדבר עם אנשים - למרות שלא לפתח שיחות, זה היה הרבה מעבר לגבול היכולת שלה - והיא הייתה עסוקה בקבלת התקפי חרדה מינימליים בנוגע למבחנים האינטנסיביים שלה.

זה אמר שכל אחוזי הפאניקה שהיו לה בסביבת קיית' עברו טרנספורמציה. עכשיו, במקום להיות בפאניקה מסביב לקיית', היא הייתה בפאניקה מסביב ללימודים.

זה היה די נחמד.

---

פיהוק קרע את הפה של אלה. היא שקעה אחורנית והתעטפה יותר צמוד בשמיכות, מצמידה את עצמה קרוב יותר לגוף החם לצידה. היא כמעט שקעה לשינה, העפעפיים שלה רפרפו, אבל אז - "אוי, ילדה אהובה שלי, את חייבת לישון קצת." אבא שלה נאנח מצידו השני של קו הפלאפון, יחד עם לוס לצידה. "אחרי השיחה הזאת לכי לחדר, תתקלחי בבוקר."