זה היה כמעט ומייסר ללכת ביחד עם קיית' עד המטבח. בזמן שאלה עברה מסע בסגנון חייל הנחתים בניסיון להגיע אל הדלת הראשית ולברוח על חייה מהמסיבה הארורה הזאת, לא רק שהכל סוכל והלך לעזאזל, אלא שקיית' עשתה את זה בצורה כל כך פשוטה שזה היה מאמץ כושל כפול. היא פשוט תפסה ביד של אלה בחוזקה, משכה אותה קדימה בזמן שפילסה את דרכה בין האנשים... ואפילו לא התקשתה לעשות את זה!
כשלאלה לקח משהו כמו חצי שעה להגיע מאמצע החדר אל דלת הכניסה, קיית' חצתה אותה בדקה וקצת. אחרי שהן נמחצו קצת על ידי כל האנשים הארורים במקום הארור הזה, הן הצליחו לחצות את המפתן אל המטבח תוך שניות ספורות.
אלוהים אדירים, החיים היו פשוט לא הוגנים לאנשים כמו אלה. זה הרגיש כאילו היא נועדה להירקב בבית הארור הזה לשארית הנצח. מה שכן, לפחות המטבח היה, טוב, אחרת. במילים פשוטות, הוא הרגיש כמו נווה מדבר. או נווה מטבח אם אתם מתעקשים. מהרעש האלים של הסלון, המטבח היה פשוט כמו עולם אחר: הקולות של המוזיקה אמנם בקעו דרך הדלת, אבל הם עומעמו משמעותית וכבר לא סיכנו את עור התוף של אלה. בזמן שהאורות בסלון היו עמומים, המטבח היה מואר בצורה שאמנם הייתה נראית קצת חלשה בדברים כמו העולם האמיתי, אבל היה אפשר ממש לראות פנים של אנשים בצורה מובנת. המטבח אמנם היה הפוך לחלוטין, והייתה כמות לא הגיונית של אוכל שנשפכה על השיש והרצפה, אבל הוא היה כמו מרחב בטוח כזה. הוא היה גדול במידה לא פרופורציונלית בהתחשב במה אמור להיות הגודל של מטבח רגיל, ומעבר לכל הדברים השגרתיים האלו שיש במטבחים היה בו שולחן עצום בגודלו שהיה יכול בקלות להספיק לעשרים אנשים בקלות.
והדבר הכי טוב? לא היו בו אנשים. זה אמר שאלה יכלה לכבות את מדד הלחץ הפנימי שלה לכמה דקות לפני שתחזור לגוב האריות ובאמת תברח על חייה. כלומר, היא קיוותה.
קיית', שעדיין אחזה בידה, משכה את אלה בעדינות אחריה אל השולחן הענקי, מרפה ממנה רק כשהיו ממש לצידו. עתה, בשקט הכמעט גמור שהופר רק על ידי קיית', שגררה שני כיסאות מחוץ לשולחן... אלה יכלה ממש להרגיש פתאום את כל מה שקרה ביניהן. לפתע, הריקוד שלהן עלה למוחה, קיית' שהייתה קרובה לגופה. עיניה עקבו אחריה בזמן שהתיישבה על הכיסא בנונשלנטיות ונשאה אליה את מבטה. ברגע שעיניהן הצטלבו, זה הרגיש כאילו חלק מהלב שלה החליט פשוט לצנוח לו ולהתרסק על הרצפה ממש אחרי שסיים עם זה.
"אז," קיית' נשפה, מחווה על הכיסא למולה כאם אותתה לאלה לשבת.
"אז?" מצאה את עצמה חוזרת על דבריה, נעה באיטיות לעבר הכיסא, עם רגליים כבדות פתאום, קצת משותקות מהדממה הזאת.
"איך המסיבה עד עכשיו?"
אלה התיישבה באיטיות שכזאת, מרגישה משום מה כמעט קפואה בזמן. קשה מעבר למילים. "בסדר."
"באמת?"
לא. "כן."
"מעולה." קיית' הנהנה בקור רוח, נראית כזאת, קשוחה שכזאת. זה היה משהו עם הלסת שלה, היא תמיד נראתה דרוכה משום מה, זה גרם לה להיראות מסוקסת. זה היה בדרך כלל משהו שנראה זכרי, אבל אצל קיית' זה נראה נשי. זה כאילו היא אימצה את זה לעצמה איכשהו, כבדרך קסם. העיניים שלה גם היו נורא נורא נוקבות, תכונה שאלה נטתה לראות יותר על גברים מאשר נשים. כאילו, העיניים של קיית' היו מהעיניים האלו שלא מרפות, שמסתכלות לא לך בעיניים - אלא בנשמה שלך. אלה בכנות לא ידעה למה היא נדלקה על אדם כזה מפחיד, אבל זה היה פשוט משהו שגרם לה להיסחף אחריה. "את תשקלי לבוא אחרי זה לעוד מסיבות?"
YOU ARE READING
אפרודיטה (femaleXfemale)
Romance•הושלם• אחרי תשע עשרה שנים, אלה סוף כל סוף יצאה מהארון. ואפשר לחשוב שבזה בעיות של אדם יכולות פשוט להסתיים, והיה בה חלק שציפה לזה... אבל העולם לא כזה פשוט, והדבר הקטן הזה גורם לה להתחיל את גיל ההתבגרות מחדש: בתחילת שנות התבגרותה היא פחדה מעצמה, אבל כ...
