אפרודיטה (femaleXfemale)

{23} רעל

אוקיי, חברים, הודעה קצרה: רק רציתי לומר שעשיתי חישובים סופיים ועכשיו יש עוד שלושה פרקים, סוף-דבר ופרק בונוסD: הסוף ממש קרוב!^^

~~~

היה חרא. ממש חרא, מאוד חרא. הרבה מאוד חרא. היא רצתה לקבור את הראש שלה מתחת לחול עד שהתקופה הזאת תיגמר, למנוע מעצמה לנוע ולפעול בצורה שהיא ידעה שהיא הייתה עתידה להתחרט עליה עוד רגעים ספורים בלבד.

היא לא הייתה טובה מספיק בקבירת הראש מתחת לחול, לצערה.

---

לקיית' היו תקופות כאלו, אתם יודעים. החיים שלה היו כמו ספירלה של מאניה דיפרסיה לא מאובחנת: לפעמים היא הייתה בשיא הכי גדול של חייה והכל היה כל כך גבוה ונוסק, הכל עבר מהר, היא הלכה מהר, עבדה מהר, חשבה חד וטוב יותר.

ולפעמים היא הייתה בשפל הכי גדול אי פעם. לפעמים היא הייתה מרוסקת לתחתית והכל היה רדוד ונמוך ומעורער. היא הייתה הולכת לאט כי הליכה הרגישה כמו מאמץ מיותר, היא הייתה מעלה כמה פאונדים מיותרים כי לפעמים רק האוכל הכי מגעיל היה עוזר לה להרגיש קצת פחות חרא.

ומן הסתם, זאת הייתה תקופה גרועה. כזאת שהיא הרגישה ברצפה, כזאת שהיא רצתה להקיא מסביב לשעון, כזאת שעשתה לה רע. הכל היה איטי וכבד ולא נוח. הכל היה מגעיל ומכוער.

אבל משום מה, קיית' הלכה מהר. היא קברה את ידיה עמוק יותר בכיסי המעיל שלה, פלטה נשימה מלאת אדים, והלכה מהר יותר מכפי שעשתה זה זמן מה.

הקמפוס גדול הידיים של מכללת כריסטיאן אטווד שבניו יורק היה כעת בתהליכי החלמה מחודשי החורף. תחילת חודש מרץ הביאה עמה עננים כהים, רוחות קרות וטל כמעט בלתי פוסק, אבל לא גשם אמיתי. לא כזה שבאמת משאיר שלוליות אדירות בכל משקע קטן של המדרכות, לא כזה שמדמה את הגועל נפש שיש לך בפנים.

לא, רק טל.

מבני הקמפוס נפרשו מעל התלמידים ברחבות ולכל אחד היה את המקום שלו ואת הכיוון שלו לפנות אליו. הם עשו את דרכם דרך הגינות; חלקם רצים, חלקם הולכים לאט יותר. ותלמידים הלכו וחלפו לפניה ולצדדיה והיא פתאום התחרטה שלא הביאה את האופנוע שלה למרות שלחסוך בדלק הייתה החלטה חכמה. וזה לא היה קשור לטמפרטורות, וזה לא היה קשור לגשם שהיה עשוי להתקרב, זה היה קשור לתלמידה אחת ספציפית שעשתה את דרכה בתמימות ברחבי הקמפוס. היה לה זנב סוס גבוה, עצמות לחיים מובהקות ודמיון מאוד ברור לאקסית הטרייה של קיית'.

זין.

ולכן, אכן, קיית' הלכה מהר יותר.

אבל - "קאת'י." קול פתאומי קרא, גורם לקיית' לפלוט סינון אלים מתחת לאפה ולפלס את דרכה מהר יותר בדרכה אל השיעור הבא. שטוב, גם בעלת הקול הייתה אמורה ללכת אליו, אבל עדיין. "קאת'? אני רוצה לדבר איתך!" היא קראה, הפעם בצורה יותר מופגנת, כזאת שגרמה לכמה תלמידים לצד קיית' להיעצר או להסתכל מסביב בבלבול לפני שהם המשיכו ללכת. אבל לא, קיית' בעצמה הייתה נחושה לא לעצור. טוב... עד... "קיית'!"