אפרודיטה (femaleXfemale)

{15} כוננות מנטלית אפס

ברקע, שעה שצפתה באדם היחידי שלא רצתה לראות מתקרב אליה, אלה יכלה לשמוע ממש מקהלה מאוד דרמטית של כלים קלאסיים שרעמה בראשה. קולות אופרה דרמטיים ומתנגנים רעמו בעודם זעקו "ל-א-א-א-א" מתחתית ראותיהם. בראשה היא הייתה ממש שם, בין כל התזמורת המפוארת הזאת, על הברכיים, מתחננת בפני כל מי שיכול להציל אותה שיוציא אותה מהסיטואציה הזאת.

"היי." וקולה של קיית' משך אותה בחזרה אל המציאות, כי בעצם, היא לא הייתה בשום מקום עם שום תזמורת, לא, היא פשוט הלכה בחוסר זהירות במסדרונות ההומים, בציפייה שלא ימצאו אותה ו - טוב, הנה היא הייתה, בוהה בקיית'. כל שריר ושריר בגוף שלה הושקע בניסיון לפנות אחורה, ופוערת את פיה, קיית' מיהרה לשלוח את ידה קדימה בעדינות ולהניח אותה על כתפה. המגע רק גרם לאלה להיכנס ללופ גדול יותר, אבל בגלל שהיה חלק קטנטן מאוד של חשיבה שקולה בראשה, היא ידעה שתיאלץ למצוא דרך אחרת להילחץ מהמגע הזה, ולא על ידי ניעור קיצוני. זאת הייתה קצת בעיה כי היא יכלה להרגיש איך פיזית העור שלה נשרף תחת המגע. זה היה רע, הו, אלוהים. "רגע, רגע - "

"היי ." היא נשפה בחצי היסטריה, לא מסוגלת להסתכל לקיית' בעיניים, מבטה מרותק לנקודה כלשהי מאחורי קיית', איפשהו על המסדרון הצפוף ועל שני תלמידים שדיברו מהצד ההפוך אליהן. "אני - אני מצטערת. אני ממש לא מסוגלת... אה..."

"לא, רק רגע." קולה של קיית' היה פתאום כל כך נחרץ שעיניה של אלה דילגו אל פניה מרוב בהלה. זה גרם לה ממש להתחרט על זה, כי הלב שלה נפל ברגע שמצאה אותה שוב, והיא שוב חשבה על הדרך הכי קלה לקבור את עצמה באותו הרגע. "חשבתי שנוכל לנהל שיחה לכמה שניות, אבל..." ועיניה של קיית' חקרו את פניה לכמה רגעים לפני שהנידה בראשה הצידה. "בואי הצידה לרגע, בסדר?"

"אני ממש לא..." היא ניסתה, אבל לא הצליחה לדבר יותר מזה, פשוט מצמידה את שפתיה אלה לאלה באי נוחות.

הבנה התנוססה על פניה של קיית' למולה. "אלה, חיפשתי אחרייך בכל מקום." היא אמרה, הפעם קצת יותר בעדינות. אצבעותיה התהדקו קלות מסביב לכתפה לפני שהרפו וידה נמשכה הצידה, גורמת להיספנית לפלוט נשימת הקלה מזערית. "אני לא רוצה להטריד אותך, אבל אני גם לא רוצה פשוט לא לראות אותך. אני פשוט רוצה לדבר איתך לשתי דקות, לא יותר."

ואלה הרגישה כל כך אשמה פתאום, כשהסתכלה על פניה המאוד כנות למולה. אוף, למה היא הייתה כזאת תיאטרלית? אבל אלוהים, היא ממש, היא יכלה להרגיש את הלב שלה כמעט מתפקע וזה היה ממש לא טוב והיא לא יכלה - "אני פשוט... ממש לא..."

"לא מה?"

עיניה של אלה התקבעו על הרצפה, בוחנות את כפות הרגליים שלהן - של קיית' במגפי עור, שלה בנעלי סניקרס בלויות. מסביב היא יכלה לראות איך כל שאר זוגות הנעליים הצטרפו, של האנשים שהלכו מסביבן, לצידן... לעזאזל, הן ממש חסמו את התנועה. "לא מוכנה לזה. כלומר, מנטלית." והיא הכריחה את עצמה שוב לנשוא את עיניה מעלה לאיטה, לא משנה כמה זה גרם לה להרגיש לחץ מצטבר על גרונה. "אני מצטערת, אני מבינה שאת תרצי בטח, אה, לדבר איתי בגלל הכל... אבל אני ממש לא מוכנה, באמת. אני פשוט - מבפנים אני ילדה ואני ממש לא מוכנה לדבר על הדברים האלה. אני מניחה, שכאילו, את בטח עברת את זה הרבה וזה ממש פשוט בשבילך, אבל נשיקה זה עניין גדול בשבילי."