אפרודיטה (femaleXfemale)

{24} הרשימה של אלה

אם היה משהו אחד שאלה הסיקה מהפרידה, הוא היה שהיא רצתה להשתנות לפעמים. היא רצתה להתפתח, להיות קצת אחרת. היא רצתה להסתכל על מישהי אחרת במראה. היא רצתה כתפיים קצת יותר זקופות, היא רצתה להסתכל לאנשים בעיניים. חלק בה הבין שנמאס מכל הביישנות והמופנמות וה - הכל.

אז היא עשתה רשימה.

רשימה בה היא דחפה את עצמה לעשות קצת יותר כל יום מחדש.

זה עשוי להישמע ממש טיפשי אם בוחרים לשמוע את זה בצורה מסוימת, אבל בסופו של יום אלה מצאה את הרשימה הזאת כדבר היחיד שהופך את הפרידה מחוויה מצלקת נפשות לדבר שבאמת ובכנות רומם אותה ותרם לה להמשיך הלאה. היא דחפה את עצמה קצת יותר, היא עבדה קשה, היא התאמצה באמת. היא באמת ובתמים האמינה שהדברים הקטנים האלה שהיא אמרה לעצמה לעשות - לומר שלום לשלושה אנשים שונים, לחייך אל מישהו במסדרון, ללכת עם הראש קצת יותר זקוף... - באמת עזרו לה להרגיש קצת יותר בטוחה. קצת יותר... טוב, אולי קיית'-ית שכזאת.

ולמרות הפרידה היא בכנות חשבה שקיית'... טוב, היא לא יכלה להפסיק מלהעריך אותה. חלק באלה חשב שאם קיית' תראה שהיא השתנתה, כמו שהיא דחפה אותה לעשות כל הזמן הזה, אולי היא תהיה אפילו די שמחה בשבילה.

טעות.

---

הדמעות איימו להחליק במורד לחייה, מערפלות את הראייה שלה וגורמות לה לדדות במסדרונות עם ראש מושפל ומחשבות מעורפלות. היא חשבה שוב ושוב על השיחה שהיא נטשה ועל הצורה בה עשתה את זה, הקרביים שלה מתהפכות תוך כדי. היא בקושי ראתה לאן היא פונה ומה היא עושה, אבל היא הלכה והלכה מבלי להבין, מנסה להשתלט על עצמה ותוך כדי, בתקווה, למצוא איזשהו מקום להסתתר בו.

כן, זה לא עבד טוב במיוחד.

חבל שתבזבזי את האנרגיות עלי במקום על אנשים שבאמת יחבבו אותך. המילים הגועליות הדהדו בראשה, גורמות לה לעוות את פניה בצער.

היא עשתה קצת יותר מידי דברים בו זמנית - כשנשמעה הקריאה: "אלה?" היא בקושי שמה לב אליה, רק איפשהו באחורי ראשה. בפועל, היא הייתה עסוקה בלנסות שלא לבכות.

למרות שעברו כמה דקות ארוכות שהיא לא עקבה אחריהן כהלכה, השיחה ביניהן הייתה הייתה סטירה לא ממשית שעדיין צרבה את הלחי שלה וגרמה לה לבחילה בלתי נסבלת.

"אלה?" הקול קרא שוב, זה היה קול גברי, אחד שהיה מוכר בשבילה אבל בגלל כאב הראש שנבנה בה היא לא הצליחה לזהות אותו עד הסוף.

ואלה התמהמה לרגע אחרי הקריאה, אבל למרות שלא הייתה הטיפוס שיעשה את זה, להפתעתה, היא מצאה את עצמה הולכת רק יותר מהר. חלק בה הרגיש פתאום קצת אשם, אבל היא לא יכלה להתרכז בשום דבר. היא המשיכה להתהלך במסדרונות במהירות המיטבית, מושכת את אפה בניסיון לרסן את עצמה עוד קצת, נבלעת בקהל ו - "אלה!" עתה הקול היה ממש מולה, והיא נשאה את עיניה למולה רק כדי לראות למולה את הפנים הכהות והמוכרות: העיניים הגדולות, האף הגדול, הגבות העבות, השיער הפרוע. כן, אלו היו פניו המבולבלות של ג'ורדן. הוא כיווץ את גבותיו והטה את ראשו בשאלה לעומתה. "היי," הוא מלמל. "את בסדר?"