יש ימים - לירן דנינו
-
״סליחה?״ קול נשי נשמע נשמע מעליי, התמתחתי וכמעט שפגעתי בבחורה הצעירה שעמדה מולי.
״כן, אני איתך.״ התאפסתי על עצמי והבטתי בה, היה לה שיער שחור ארוך ועיניים ירוקות, היא הייתה מאוד מיוחדת
״אני מצטערת שהערתי אותך..״ היא מלמלה זזה קצת לאחור, ״זה בסדר.״ התיישרתי מביט בה, היא חייכה אליי ולמרות שהיה לה חיוך מהפנט, הגומה של ליה הייתה חסרה לי.
״אני עובדת בקפטריה,״ אמרה והנהנתי לעברה, כן, עכשיו אני יודע מאיפה היא מוכרת לי.
״ראיתי שכמה כמה ימים אתה בא כל בוקר ולוקח שתיים קפה.. והבוקר לא הגעת, חשבתי להביא לך.״ אמרה מחזיקה בידה שתי כוסות קרטון שהעלו אדים.
״או,״ אמרתי מעט נבוך, זה באמת היה קצת מביך, מביך יותר שהיא כנראה עקבה אחריי או ביררה בשביל לדעת איזה חדר אני, ואני לא אשאל כי אני מניח שזה מביך גם ככה.
״תודה רבה,״ מיהרתי לקחת ממנה את הקפה ולהניח את השולחן, שלפתי מכיסי שטר של חמישים שקלים ״תזכירי לי כמה זה רק..״ מלמלתי מפשפש אחר כסף קטן ״זה בסדר, על חשבון הבית.״ אמרה בנחמדות.
מבטינו הצטלבו ועיניה הירוקות זהרו, ״את רוצה.. לשבת?״ שאלתי בנחמדות, ״את יודעת מה, יש יום ממש יפה בחוץ, אולי נעשה סיבוב?״ שאלתי, אני לא רוצה שהיא תשב כאן עכשיו, תסתכל על אבא שלי ותתחיל לתחקר את שנינו על מערכת היחסים שלנו.
״כן, בשמחה,״ היא אמרה בביישנות, העיניים שלה כל פעם התכווצו כשהיא חייכה וכשהיא הזיזה את שיערה מאחורי אוזנה היא חשפה אלקיס בצבע כסף מנצנץ.
יצאנו לחצר בית החולים, שהייתה יחסית ריקה בגלל השעה המוקדמת.
״אז אתה נמצא כאן עם אבא שלך?״ שאלה, הנהנתי בקצרה, אין לי כוח להתחיל להסביר אפילו.
״כמה זמן את עובדת בקפיטריה?״ שאלתי אותה בניסיון להעביר נושא ״מגיל ארבע-עשרה בערך.״ מלמלה ״אואה.״ אמרתי קצת מופתע ״אבא שלי מנהל אותה, ואני עוזרת לו.״ אמרה ״בגלל זה קפה חינם הא?״ שאלתי בחיוך והיא צחקקה.
״בוא נשב,״ הציעה כשחלפנו על מספר ספסלים, התיישבתי על ספסל אקראי והיא אחריי, רציתי לעשן, אבל לא היה לי נעים.
״אתה יכול לעשן,״ היא פלטה ״את מעשנת?״ שאלתי לא מבין ״מה פתאום, אבל אבא שלי כן, ואני יודעת שהוא חייב את זה כשהוא קם.״ אמרה ״יפריע לך?״ שאלתי מוציא את הקופא ״לא,״ אמרה ושלפתי סיגריה אחת, הדלקתי אותה והנחתי אותה בן שפתיי.
״אז את מהטובות?״ שאלתי והיא הביטה בי לא מבינה ״לא מעשנת, לכ שותה..״ מלמלתי ״האמת שחטאתי והתחלתי לשתות לא מזמן,״ מלמלה בביישנות.
״קצת ילדותי הא?״ שאלה לפתע ״מה?״ שאלתי לא מבין ״שרק עכשיו התחלתי לשתות, זאת אומרת, אני כבר בת שבע-עשרה ולפני חצי שנה רק התחלתי לשתות. באופן קבוע.״ אמרה קצת מתוסכלת.
YOU ARE READING
עומרי
Romanceאפס טעויות - ההגדרה ההפוכה לעומרי בן ניסן. נער בשנתו האחרונה בתיכון, כל הדאגות מראשו ירדו וחש כי חייו עמודים להיות פשוטים יותר. אבל לא לעוד הרבה זמן, דווקא אז עומרי מותח את הגבולות ומוצא את עצמו עמוק בתוך האהבה, עם האחרונה שיוכל לצאת איתה.
