Please Don't Go

פרק 14

נ.מ ליב

״אז ליב, שמעתי שהבן שלי לא עושה לך חיים קלים״ אמא של ליאם אמרה לי וצחקתי קלות
״זה הוגן רק כי אני עשיתי לו חיים קשים מההתחלה״ צחקתי מעט וכך גם היא
״יופי, ככה הוא לא ייקח אותך כמובן מאליו״ אמרה, היא דווקא ממש חמודה, דיי חששתי מהמפגש איתה, שהיא לא תאהב אותי או משהו

״ראיתי שגם התחברת לקים״ הוסיפה
״כן, אהבתי בכללי את הילדים שלך, עשית עבודה טובה״ היא צחקה, כבר התחלתי להרגיש איתה פתוחה, מרגישים שהיא אמא של ליאם
״אני שמחה שהוא מצא אותך, את עושה לו טוב״ אמרה את אותן המילים כמו טוני, חיוך עלה על פניי באופן אוטומטי

״באמת, לא הבנתי מה קרה שהבן שלי כזה מאושר עד שראיתי אותך״ החיוך פשוט לא הצליח לרדת לי מהפנים
״אני יודעת שהוא קצת אידיוט לפעמים״ התחלתי לצחוק לאחר שאמרה זאת על ליאם
״אבל זה כי הוא לא יודע מה לעשות במצב הזה, אז תקלי עליו״ ביקשה ממני בחיוך אימהי שלא הייתי רגילה אליו
״אל תדאגי, יש לו אצלי פרוטקציות״ הרגעתי אותה והתיישבתי על השיש בזמן שבישלה ארוחת ערב.

״על מה אתן מרכלות?״ ליאם נכנס למטבח בזמן שדיברנו, הוא לבש מכנס קצר והיה ללא חולצה
״עליך״ ענינו שתינו יחד וצחקנו
״אני שמח אתן מתחברות״ אמר וניער את ראשו הרטוב עליי
״דיי עכשיו יצאתי מהמקלחת!״ צעקתי עליו והוא צחק,

ניסיתי להישאר רצינית אבל לא יכולתי למשמע צחוקו וגם אני התחלתי לצחוק
״תזכיר לי שוב איך היית כל כך טיפש וכמעט ויתרת עליה?״ אמא שלו אמרה וצחקתי
״מה את צוחקת לא הבנתי״ אמר בחיוך המושלם הזה שלו, הוצאתי לו לשון בתגובה

״אין אני מאוהב בך!״ אמר ונישק אותי, מאוהב, זה משהו שהוא עדיין לא אמר, עד עכשיו,
הסמקתי קלות ושמתי את ראשי על החזה החשוף שלו
״אולי תלכו לחדר, אקרא לכם שהאוכל יהיה מוכן״ אמא שלו הציעה לנו וכך עשינו,

נכנסנו למיטה שלו ועצמתי עיניים, אבל לא הצלחתי להירדם בגלל מה שאמר, זאת פשוט הייתה הפעם הראשונה שאמר דבר כזה
״אז לגבי מה שאמרת קודם״ הסתכלתי עליו אבל עיניו כבר היו עצומות, כנראה הוא כבר נרדם, חזרתי לתנוחה הקודמת ושמתי את ראשי עליו

״מה אמרתי?״ אמר חצי רדום, כאילו הוא מנסה בכוח להישאר ער בשביל להמשיך את השיחה
״משהו על זה שאתה מאוהב בי?״ הרגשתי לא נעים בגלל העובדה שכנראה הערתי אותו, אבל הייתי חייבת לדעת אם הוא באמת התכוון לזה
״ליאם?״ שאלתי לאחר כמה דקות של שתיקה, נחירה קטנה אישרה לי את העובדה שהוא ישן,

יצאתי מהמיטה בשיא השקט וחזרתי למטבח
״התגעגעת אליי?״ התיישבתי שוב על השיש וצפיתי בה מבשלת
״אז, מאוהב״ היא כבר הבינה את הסיבה שאני לא ישנה כמו ליאם עכשיו

״כן, פעם ראשונה שהצלחתי להוציא את זה מהבן הנכה רגשית שלך״ היא צחקה בגלל העובדה שליאם באמת היה נכה רגשית,
אף פעם לא התרגש, התלהב, היה עצוב או הביע כל רגש חוץ מאדישות, וגם אם כן הוא לא היה מודה בהם

״את צריכה להבין אותו, מאז שאבא שלו עזב קשה לו לסמוך על אנשים״ אמרה,
אף פעם לא חשבתי שהעזיבה גרמה לו להרגיש ככה, חשבתי שהרגשנו אותו הדבר
אבל ההבדל היחיד היה שאמא שלי לא רצתה לעזוב אותי, כנראה שזה הבדל משמעותי

״וגם את, אני יודעת שאמא שלך נפטרה לפני כמה שנים״ מאיפה היא יודעת את זה?
״אני זוכרת ששידרו את זה בחדשות, וגם את הלוויה, היית ילדה קטנה באותו הזמן נכון?״ שאלה והנהנתי קלות בראשי, אני לא אוהבת להיזכר בזה

״אני לא יכולה לדמיין איך זה, לאבד הורה בגיל כל כך צעיר, לצערי הילדים שלי גם חוו את זה, לפחות יש לו אותך שתבין אותו״ היא ניסתה להתנחם בעובדה ששנינו לא זכינו לחוות ילדות נורמלית עם שני הורים.

לפעמים מעניין אותי מה אמא שלי הייתה אומרת על מי שאני עכשיו, על איך שגדלתי ועל האישיות שלי,
או על ליאם,
אני בטוחה שהיא הייתה אוהבת אותו,
או לפחות מקווה.

————————————
אווווקיייייי
אז כמו שמתאים לילדה מפוזרת כמוני שלא יכולה להתמקד בדבר אחד בכל פעם
התחלתי לכתוב עוד סיפור (הרבה יותר מאחד) ואני פשוט חייבת לפרסם אותו כי אני פשוט אוהבת אותו מדיי
אז מיום ראשון אתחיל לפרסם אותו
לסיפור קוראים -lost in your heaven-
בימי ראשון הוא יעלה פרק חדש שלו
ובימי חמישי יעלה פרק חדש של הסיפור על ליב וליאם
מקווה שתאהבו אותו לפחות כמו שאני אוהבת❤️