Please Don't Go

פרק 42

נ.מ ליב

הגעתי לביתו של ליאם ובתזמון מושלם קים יצאה מהבית
״הוא לא פה״ אמרה לפני שהספקתי להוציא הגה מפי
״איפה הוא?״ שאלתי וכבר התקרבתי לכיוון האוטו
״אצל סם אני חושבת״ אמרה לא בטוחה, נכנסתי לאוטו אך נעצרתי על ידה שניה לפני שנסעתי משם

״הוא באמת אוהב אותך את יודעת, אל תשברי לו את הלב״ דאגה נשמעה בקולה, היא באמת מפחדת עליו
״אני באמת מנסה״ עניתי בכנות ונסעתי משם במהירות לפני שסם ישטוף לו את המוח נגדי.
לא ידעתי מה אני יותר מעדיפה שהוא יהיה שם כדי לסיים עם זה או שהוא לא יהיה שם ולא אצטרך להתמודד עם סם.

הגעתי לביתו של סם אותו אני זוכרת מהפעם האחרונה שהיינו כאן, זו הייתה חוויה לא כל כך נעימה.
ביתו היה מלא באנשים, חברים של ליאם, זה לא הולך להיות קל, אני די בטוחה שכולם כאן שונאים אותי, במיוחד עכשיו.

עברתי את החצר הקטנה והרגשתי את המבטים של כולם בי, כאילו אין להם משהו יותר מעניין להתעסק בו, לקחתי נשימה עמוקה ונכנסתי לבית בו ראיתי את ליאם על אחת הספות עם בירה בידו הימנית וסיגריה בשמאלית, מה עשיתי שפגע בו כל כך, הוא אף פעם לא עישן לידי.

התקדמתי לכיוונו ומבטו החודר של סם נתקע עליי, רק ליאם לא הסתכל עליי, אני בספק אם הוא בכלל שם לב שאני בחדר

״אני צריכה לדבר איתך״ אמרתי לו, סוף סוף מבטו עבר אליי, הוא בחן אותי מכף רגל ועד ראש כאילו לא ראה אותי מעולם
״אין לך בעל ללכת אליו?״ סם נכנס לשיחה לפני שליאם ענה, אני רואה שהוא עדכן אותו

״אני רואה שהחלמת, חבל שתחזור שוב לבית חולים״ אמרתי מבלי להזיז את הבעת פניי האדישה, סם העצבני קם במהירות מהספה ונעמד מולי באיום
״מה תעשה?״ האדישות שלי שיגעה אותו ויכולתי לראות את זה,
ידיו התאגרפו ופנינו נצמדו,
יכולתי להרגיש את נשימותיו המהירות על פניי

״תירגע״ ליאם משך אותו חזרה לספה
״תיזהר להתקרב אליה עוד פעם״ איים עליו ונעמד על ידי, אולי טעיתי, הוא עדיין אותו ליאם
״יש לך מזל״ סם אמר וגיחוך קטן יצא מפי
״אני בטוחה״ אמרתי בחצי חיוך שנועד לעצבן את סם המחומם,

ליאם תפס את ידי והוביל אותי החוצה למקום ריק מאנשים
״למה באת״ אמר יותר מאשר שאל, הסיגריה עדיין הייתה בידו,
ידיו היו משני צידי מותניו ופניו הסתכלו לכיוון המדרכה

״באתי להתנצל״ אמרתי והסתכלתי על האנשים מאחורי ליאם שכנראה מנסים לפענח על מה אנחנו מדברים
״סבבה, את יכולה ללכת עכשיו״ אמר ללא רגש והסתובב כדי ללכת חזרה אל ביתו של סם

״זהו?, ככה אתה מוותר עליי?, עלינו?״ דמעות עלו בעיני כשחשבתי על זה, על הסוף,
עד עכשיו לא העזתי להעלות את המחשבה הזאת בראשי, אבל עכשיו זה אמיתי יותר מתמיד.

הוא הסתובב חזרה אליי, הבעת פניו עדיין לא השתנתה, אפילו לא במעט,
הוא זרק את הסיגריה על הרצפה ודרך על מה שנשאר ממנה
״מה עוד נשאר לעשות?״ שאל, זה לא המילים שלו,
אני בטוחה שהוא שבור מלומר אותן בדיוק כמוני, אין מצב שזה נגמר

״לא יודעת, קיוויתי שתילחם, כנראה שציפיתי יותר מדי״ הסתכלתי על הרצפה ונלחמתי בכל כוחי בדמעות שנאבקו לצאת מעיניי

״לא נלחמתי?, ליב כל מה שאני עושה זה להילחם על הקשר הזה״ טון קולו עלה המעט מה שהדגיש את רגשותיו הפגועים
״כמה אני יכול להילחם לבד״ צעק בתסכול, לא ידעתי שהוא מרגיש ככה, לבד

״אתה לא לבד, אני כאן״ הזכרתי לו שאני איתו, חבל שזה לא מובן מאליו
״זה לא מרגיש ככה, זה מרגיש כאילו הדבר היחיד שאנחנו עושים בתקופה האחרונה זה לריב ואין איך לצאת מזה״ קולו נשבר בפעם הראשונה בשיחה הזו,
הוא מעכל מה המשמעות של המילים שלו, מה הכוונות שלהן

״אני מצטערת, לא התכוונתי לגרום לך להרגיש ככה״ אמרתי בכנות ודמעה מצליחה לחמוק מעיני,
כנראה שאני לא חזקה כמו שחשבתי,
לא בלעדיו

״זאת לא אשמתך, זה גם אני, זה הקשר הזה״ הוא תפס בפניי וניגב באגודלו את הדמעות שלא הפסיקו לרדת לרגע,
הנדתי בראשי למשמע דבריו, זה לא יכול להיגמר
״אני לא יכולה לחיות בלעדיך, אני לא אשרוד״ תפסתי בידיו כדי שלא יעזוב אותי,
הוא נשך את שפתיו בכאב ועצם את עיניו לרגע ארוך

״אני אוהבת אותך״ השקט שבו הדברים נאמרו, הוא היה כל כך אמיתי, רציתי שהרגע הזה ימשך לנצח
״אני אוהב אותך״ אמר לי חזרה ופקח את עיניו,
אם זה הדדי אז למה, למה זה צריך להגמר

״הזדמנות אחרונה״ ביקשתי ממנו, מתפללת שלא אצטרך לשבת ולהרכיב את החתיכות של הלב שלי,
כי אני לא אצליח

״אני אוהב אותך״ אמר שוב וחיבק אותי, נשימותיי נהפכו לקצרות ומהירות, לא ידעתי מה הכוונות של המילים האלה,

אם זה ההתחלה של משהו חדש,
או הסוף של הכל.