ורד לבן//White Rose

first rose

"25 פרנק כולם" אמרתי באושר. היום היה יום חשוב מאוד. הפעם השלישית שהוצאתי את קלודט מרסל ומישל אל הצייד. הגניבה השלישית שלהם . והפעם הם עשו את הסכום הכי גדול

כאן בגבולות אנחנו לא היחידים. לגנוב כבר נהפך לעבודה. ולא להישדד זה כבר נדיר פה אני יודעת שזה לא מוסרי אבל כדי לשרוד כאן היינו חייבים. "קאיה זה יספיק לנו לכל השבוע אני חושב שאפשר ללכת עכשיו." אמר מרסל. מרסל הוא בן 14 אבל עדיין בגובה שלי. " תמיד עדיף לקחת מקדם ביטחון. במיוחד ביום חשוב כזה - כמעט כל העשירים באו מהדרום בשביל לראות את המצעד שבגבולות זאת הזדמנות טובה. אבל אתה צודק אני חושבת שאקח אתכם הביתה.
אתם עדיין לא מוכנים להתמודד עם העשירים" אמרתי ..... מרסל תמיד הרגיש את הצורך להנהיג ותמיד הייתה לו את הגאווה הגברית הזאת ולפעמים הייתי חייבת לכבות אותה ולהדליק אצלו דברים אחרים "אנחנו כן מסוגלים להתמודד עם עשירים קחי אותנו עכשיו" מיד צעק בקול.
צחקתי לו בפנים וכשנרגעתי הצלחתי סוף סוף לדבר " אני בטוחה שתצליח אבל הפעם תשאירו את זה לי אוקיי?" אמרתי. במילא זה יום מסוכן. עדיף שרק אני אסיים את העבודה. הובלתי אותם איתי והם עקבו אחרי הביתה אל הצריף הישן שלנו ליד היערות.

"אימאאאאא" מישל זעק ורץ לחבק אותה , מישל הוא הקטן ביותר במשפחה. הוא בן 6 ובכל זאת גנב מוצלח... לצערי "השגנו 25 פרנק אנחנו עשירים מאוד עכשיו" אמר וצהל בכל הבית , קלודט הושיטה לאימא את השק החום והקטן המחזיק את מטבעות הנחושת בתוכו ואימא לקחה את זה ממנה בחיוך. "קאיה , אני רוצה לדבר איתך בצד בבקשה." אמרה לי עם חיוך על הפנים. אבל ידעתי שזו הייתה הצגה ושוב היא הולכת להעיר לי. גלגלתי את העניים שלי ויצאתי מחוץ לדלת אל עבר העץ הקרוב. מרסל קלודט ומישל בנתיים נשארו בצריף מחכים שהמרק שבסיר יתחמם מספיק כדי שאימא תוכל למזוג לכל אחד כף. "את יודעת מה אני חושבת על הגניבות האלה " אמרה אימא ואני התעלמתי לחלוטין "כדאי שנכנס הביתה המרק התחיל לבעבע כשיצאתי את לא רוצה שהוא יגלוש אל מחוץ לסיר" אמרתי באה ללכת והיא תפסה בידי מונעת ממני להתקדם " קאיה זה רציני אני לא צוחקת כאן. אני דואגת לך כך פעם שאת יוצאת, את אולי לא תחזרי. אני בחרדות שיתפסו אותך ויקחו אותך מפה ועכשיו את לוקחת את האחים שלך? מישל רק בן 6 ולקלודט עוד לא מלאו 12!! זו תפיסה בטוחה ומאוד מסוכנת. אל תצאו יותר לא את ולא הם. אני אקח מקדמה ממשפחת אדמינגטון. את יודעת שהעוזרת הראשית שם נפטרה לא ממזמן והם רוצים מישהי חדשה. הם באים לפה היום אני אבקש את העבודה מהם" אמרה. היא לא שמה לב עד כמה לא מציאותי זה נשמע. "אימא את פשוט לא מדברת בהיגיון. משפחת אדמינגטון גרה בפריז. 3 ימים ברכיבה! מי יודע כמה בהליכה וזה לא כאילו אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לעבור מכאן. אין לנו ברירה. אני חייבת לעשות את זה ובקשר לקלודט מרסל ומישל... הם רצו לבוא איתי זוכרת? לקחתי אותם לרובע העני יותר שיקרתי להם ש25 סנט זה מספיק כדי שלא ניכנס למקום שיתפסו בקלות... תסמכי עליי" אמרתי לא רוצה להגיד כל מה שעל ליבי "את כבר יותר מדי זמן עושה את זה קאיה. זה הפך כבר ליום יומי. אני מפחדת שלא תוכלי לצאת מהגניבות האלה " אמרה אימא. "הכל בסדר אימא אני מבטיחה לך.כולם עושים את זה ובגלל שאנחנו בגבולות אז גם לא נתפסים כל כך הרבה. את יודעת שעוד מעט טחנת הקמח יצטרכו עובדים. בגלל המלחמה קוראים לכל הגברים וזה משאיר המון עבודות פנויות. אני אלך לתחנת הקמח והגניבה של היום תהיה האחרונה. בסדר?" אמרתי. היא לא הגיבה. שנינו ידענו שזה לא מה שהיא רצתה. היא רצתה שאתרחק מהונאות לגמרי אבל כדי לעבוד בתחנת הקמח אני צריכה להיות גבר. גבר צעיר שאי אפשר לגייס. מה שאומר- הונאה נוספת. "רק תבטיחי לי שתשמרי על עצמך. " אמרה כבר ביאוש . לא מתכוונת לריב איתי שוב. חייכתי יודעת שבוויכוח הזה אני ניצחתי. "אני מבטיחה" אמרתי מתחילה ללכת "את לא רוצה לאכול מהמרק לפני שאת יוצאת שוב?" שאלה "לא תדה אימא אני אחזור לפני השקיעה " אמרתי לה ורצתי לכיוון שוק החולות. השוק הכי גדול במושבת הגבולות שם גם יתקיים המצעד המלחמתי שכל העשירים יבואו לראות.